לעבור לגור בקופנגן

שנים של שאלות, תהיות, נסיונות להבין מה המהות שלי במקום הזה שנקרא היקום. טיפולים פסיכולוגיים, משפחה, חברים, דייטים, אהבות, פרידות,
אכזבות. מכללה, עבודה, אוניברסיטה, שוב עבודה. אלכוהול, סקס, סמים קלים, מציאת תחביבים חדשים. כל אלה התנקזו לרגע אחד קטן, אי שם באוקטובר 2017 בקופנגן, תאילנד.

האי הקסום הזה, מכשף. לא סתם חוזרים אליו שוב ושוב. הפעם זאת היתה הפעם הרביעית שלי אחרי 6 שנים שלא הייתי פה. זה מדהים איך הוא כל פעם נראה שונה, בהתאם לסטייט אוף מיינד שאתה נמצא בו, אני טוענת. בהתאם לאנשים שאתה פוגש ובהתאם לאינטראקציות שאתה מפתח.
בפעם הרביעית הזאת משהו קרה שם. אולי זאת העובדה ש״מצאתי״ את מקומי מבחינת קריירה, שנכנסתי לרוטינה הזאת של החיים. משהו נפתח שם. שיחות עם אנשים שהכרתי גרמו לי להסתכל על הדברים אחרת. ראיתי אנשים שמעזים, ש״חיים את החלום״ ולא מפחדים.
זה היה בקפה של הבוקר, כמה ימים לפני שהייתי צריכה לעזוב את האי. החלטתי שאני רוצה לעבור לגור פה ולנסות. לקחת פסק זמן מהמירוץ של החיים ולהעיז גם. להגשים חלום שנמצא בקליפה האחורית של המוח שלי כל-כך הרבה שנים…

תבינו, אני הכי לא כזאת. הטיול אחרי צבא שלי היה 3 שבועות בתאילנד, אחרי כמה שנים גיליתי את אוסטרליה והסתובבתי שם כמעט חודשיים וזהו. גיחות קצרות לאירופה, ארה״ב ותאילנד.

אני בת 38, פיזיותרפיסטית, מדריכת פילאטיס שיקומי ושחקנית באולינג מקצועית (יש דבר כזה…). אה כן ורווקה ללא…
עשיתי המון דברים בחיים שלי. נכון, לא התחתנתי והקמתי משפחה, אבל חייתי. צברתי חוויות. עשיתי 2 תארים הכי לא קשורים אחד לשני ובסוף מצאתי את מקומי בעולם. אני עדיין מחפשת, שלא תחשבו. כמו שאני אוהבת להגיד, כל יום לומדים משהו חדש.

כשחזרתי לארץ ונכנסתי לדירה המושלמת שלי במרכז תל אביב היה לי כבר ברור שזה רק עניין של זמן. ידעתי שאני לא רוצה להשאר פה, שהפעם אני עושה משהו בשבילי. ראיתי איך אני חוזרת לאי המושלם הזה ומממשת את עצמי, הולכת לחיות את החלום.
תוך שעתיים, אני חושבת, הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. לקפל את הדירה, למכור את האוטו, לבקש חל״ת בעבודה ולהעיז!

באותו היום כבר נפגשתי עם אחותי וסיפרתי לה על התוכניות, לאבא שלי סיפרתי יום למחרת, יומיים אחרי זה נפגשתי עם המנהלת שלי ואחרונה חביבה היתה אמא שלי. ידעתי שזאת תהיה השיחה הכי קשה. אני הילדה הקטנה שלה. תמיד היא דואגת, עוזרת, רוצה את הכי טוב בשבילי אבל המחשבה שאני אהיה ביבשת אחרת, באיזה ״אי נידח״, ידעתי שזה לא יעבור כל כך בקלות. אבל עברתי את זה…לא מיד…לקחו כמה ימים עד שהיא ״עיקלה״ את הבשורה.
וכך, תוך שבוע מהרגע שחזרתי לת״א כבר הזמנתי כרטיס טיסה חזרה לקופנגן. בעוד 3 חודשים בדיוק אני עוזבת, הספירה לאחור החלה!

התגובות מהחברים והמכרים היו נלהבות ותומכות; כמה אומץ יש לך…איזו אמיצה…כל הכבוד…איך אני מקנא/ה בך…איזה כיף לך…הלוואי עלי…
כל אלה הם חלק מהמשפטים ששמעתי בחודשיים שלפני הנסיעה, מאז שהתחלתי להפיץ את השמועה על המהלך הבא שלי. לא ראיתי את זה כאומץ, ראיתי את זה כהחלטה הכי הגיונית. לראשונה בחיי אני לא בורחת אלא מודעת לעצמי ולרצונות שלי.

אני בקופנגן כבר חודש ושבוע והחלטתי להתחיל לשתף במסע שלי. בחודש הזה עברתי הרבה. הרבה ביחד והרבה לבד. הכרתי המון אנשים חדשים. הכרתי בחור שסחף אותי למערבולת של רגשות, מהסוג הכיפי של הפרפרים והריגוש הזה. הוא גרם לי ללמוד המון דברים חדשים על עצמי ולהבין את אחת המטרות שלשמן הגעתי לפה. כל אחד מהאנשים שאני פוגשת פה מלמד אותי משהו חדש וזה חלק מהקסם של המקום הזה. אנשים באים ואנשים עוזבים אבל את המתנה של ההיכרות איתם אני אקח לכל החיים (ואולי אפילו יותר..).

אני חיה מיום ליום בלי לדעת מה באמת הולך לקרות. ציינתי כבר שאני הכי לא כזאת?!? אבל זה חלק מהמטרות שהצבתי לעצמי; לשחרר. לנוח. להנות. לטרוף את החיים. לחיות! כל השאר יסתדר. האנרגיות באי הזה כל כך עוצמתיות. צריך רק לקום בבוקר ולבקש, כל השאר מגיע מעצמו. אומרים שהכל זה קארמה. אני מתחילה להאמין בזה.