יום העצמאות שלי

העונה הסתיימה, ה-off season בפתח, האי מתרוקן…המשפחות שבאו לחג הפסח עזבו, החברים שבאו לחופש עזבו, הפולמון מאחורינו. הים הופך לשטוח והגלים הגבוהים שהפכו כמה סירות בדרך לחופים הסמוכים נעלמו. הכל נהיה רגוע יותר. אפילו המסיבות כבר לא מפוצצות באנשים. נשארנו המקומיים, כמה תיירים בודדים והמשפחה המאמצת שלי בריזורט שבו אני מתגוררת. זמן טוב לקצת שקט ומחשבות. החלטות. סיכום של כמעט 3 חודשים שאני פה.

זהו, אני מקומית. לאט לאט אני לומדת את ה״כללים״ של האי. אני כבר יודעת לקרוא את תנועת העננים ולזהות מתי יתחיל גשם בקרוב, התחלתי קצת לדבר ולהבין את השפה, הפרצופים שאני רואה בכל מקום באי כבר מוכרים, המוכרים בחנויות ליד הבית מכירים אותי ומברכים אותי כל פעם שאני עוברת, אפילו המוכרים ב 7/11 מחייכים אלי מדי פעם כשאני באה לקחת את הקפה הקר שלי בכל בוקר. הכל הופך למוכר ויש הרגשה של בית. אז החלטתי שאני מוכנה לחלוץ נעליים.
כשחולצים נעליים וגרביים או כשחיים על אי, חולצים כפכפים, משחררים ומשתחררים. ההרגשה של כף הרגל כנגד האדמה היא הרגשה של חופש, של חזרה לילדות אפילו. מעין קישור on line לטבע, לקרקע שמתחתיי. ידוע שמים הם המרכיב העיקרי בגוף האדם ואדמת כדור הארץ היא בעלת מטען יוני שלילי. הליכה יחפה מחברת אותנו לזרם דבר שעוזר לגוף לסלק רעלנים, להפחית דלקות, לסנכרן את השעון הפנימי שלנו.
חבר לימד אותי את זה. ״את חייבת להפטר מהכפכפים האלה״ זה אחד הדברים הראשונים שהוא אמר לי. אז ניסיתי, למה לא?
בהתחלה זה לא הכי נוח ולא הכי נעים. מרגישים כל אבן וכל בליטה. אבל כשמנקים את המחשבות הכואבות ומתמכרים למגע הזה, זה הדבר הכי משחרר שקיים. זה גם מחדד; פתאום אני מרוכזת יותר בהליכה, מסתכלת לאן אני הולכת ועל מה אני דורכת. יותר קשובה לגוף שלי, מתמקדת יותר ביציבה שלי, מסתכלת יותר על הסביבה.
מבחינה מקצועית חשוב ללכת יחפים. מאמרים רבים נכתבו על הנושא ועל החשיבות בהליכה או בריצה יחפה. בכף הרגל ישנם חיישנים שתפקידם להעביר מידע למוח בנוגע למיקום של הרגל ביחס למרחב. האם אנחנו הולכים על משטח ישר או עקום, קשה או רך, יבש או רטוב. זאת התחושה העמוקה שלנו בגוף ובשם המקצועי פרופריוספציה.
אם לא ״מאמנים״ מספיק את החיישנים האלה הם נחלשים וכך גם השליטה שלנו על הגוף. היציבות מתערערת, השיווי משקל יכול להפגע ואנחנו חשופים ליותר נפילות ופציעות. כך למשל, אחרי פציעה כמו נקע או שבר בכף הרגל או בקרסול, אחד התרגילים החשובים שהייתי נותנת למטופלים שלי היתה הליכה יחפה על חוף הים. הליכה על החול הרך מפעילה שרירים לאורך כל הגפה התחתונה שביום יום לא תמיד עובדים ובכך מחזקים את השרירים האלה ומשפרים את היציבות המפרקית, דבר שאף עוזר למנוע בעיות בברכיים ובגב התחתון. זה לא פשוט, זה מתיש ומעייף אבל קריטי להחזרת היציבות והשליטה על הגוף.

אני כבר 3 חודשים פה ומרגישה יציבה מתמיד. נכון, יש געגועים למשפחה ולחברים אבל הם מתגמדים לעומת החוויות האינסופיות שאני צוברת פה בתקופה יחסית כל כך קצרה. התחושה של החופש, האהבה שהאי הזה מעניק, הנופים שאני מתעוררת אליהם כל בוקר, האנשים החדשים שנכנסים לחיים שלי בכל רגע נתון, ההזדמנויות שכל הזמן נקרות בדרך, היצירתיות שאני מפתחת פה כדי לשרוד. תחושה של עצמאות שאף פעם לא חוויתי. אפילו הייתי חולה קצת בימים האחרונים וכשאנחנו חולים הלבד נהיה הרבה יותר מפחיד, אבל לא הרגשתי את זה. החברים פה דאגו לי, הלכתי למרפאה וטיפלתי בעצמי כמו שאני יודעת וזה היה בסדר. עברתי את זה והתחזקתי אפילו יותר.

בעוד כמה ימים אני צריכה לצאת מהמדינה כדי לחדש את הויזה; ״לטוס לחו״ל״, לחזור לנעול שוב נעליים. זה מרגיש לי מוזר לעזוב את האי אבל זה הולך להיות שינוי מרענן. קפיצה לעיר הגדולה הונג קונג. לחזור לסיביליזציה לכמה ימים, לפגוש את אחותי.
אני קצת מחכה לראות את עצמי מחוץ לאי אחרי 3 חודשים פה. לראות איך התקופה הזאת השפיעה עלי, לעכל את כל החוויות שהצטברו עד כה ולהטען מחדש לפני שאני חוזרת לתקופה חדשה באי. אני בטוחה שאני אצליח לראות את כל זה בבירור ברגע שאצא מהבועה הזאת שנקראת קופנגן ואני מתרגשת לקראת זה.

בנתיים, אני משתדלת לללכת יחפה בכל הזדמנות, ממשיכה לחדד את החושים ולפתח את היציבות שלי, בכל המובנים. להיות חופשיה, עצמאית ומאושרת.
חג עצמאות שמח לכולם!