Welcome to the jungle

יצאתי מקופנגן…יצאתי מתאילנד. אחרי 3 חודשים של חיים על אי הגעתי לאי שונה לגמרי, הונג קונג, בהחלט מעבר חד.                                                                                                                                       השעות הראשונות היו קצת הלם. כמויות של אנשים ברחובות, תנועה מטורפת של מכוניות ואוטובוסים, גורדי שחקים. הרגשתי כאילו בחיים לא הייתי בעיר גדולה כזאת. הכל היה נראה מדהים ומלחיץ גם יחד.
פגשתי את אחותי וגיסי ונהניתי מניחוח של בית שלא הרגשתי תקופה מסוימת, הסתובבתי שעות ברחובות (והבנתי כמה אני לא בכושר), עשיתי קצת קניות (איך אפשר בלי..) וחזרתי חזרה לארץ שפתאום מרגישה לי מוכרת כמעט כמו הבית.
הבנתי הרבה דברים בסופ״ש הזה מחוץ לאי. הבנתי בעיקר באיזה עולם חומרי אנחנו חיים. שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי חלק מזה. אני אוהבת לעשות קניות, לרכוש לעצמי בגדים חדשים, תיקים חדשים, נעליים חדשות. אבל כשחיים על האי הכל נראה הרבה יותר פשוט; הבגדים בחנויות פה הם לרוב אותם הבגדים, המסעדות דומות, הקצב שונה, הווייב רגוע. אין את התחרות הזאת של לקנות את הבגדים הכי שווים, המותגים הכי יקרים. כולם, בגדול, נראים אותו הדבר פחות או יותר וזה נחמד פתאום לראות את זה מבחוץ ולהבין איפה אני חיה כרגע.
אז חזרתי לאי מוכנה ורעננה לחודשים הבאים, מעריכה יותר ועם החלטות חדשות כמו להירשם לחדר כושר ולהתחיל להזיז את עצמי קצת…

איך שחזרתי לאי יצאתי מהדרין ועברתי לג׳ונגל. החלטתי שהגיע הזמן לשנות אוירה. החלפתי את הנוף של הים והשקיעות בנופים ירוקים של עצי קוקוס וצמחייה פראית. החלפתי את רחש הגלים בציוץ ציפורים, ציקאדות, גקואים ואלוהים יודע מה. בהחלט מאתגר לבחורה שהפחד הכי גדול שלה הוא חרקים למיניהם (איפה חיים המדביר כשצריך אותו…). אבל עברתי לבית אמיתי עם מרפסת וערסל ומטבח. בהתחלה הרעשים היו מוזרים וראיתי יצורים בחצר שבהחלט לא היו עוברים אצלי במרפסת התל אביבית. כל מי שגר פה אומר לי שאנחנו בעצם אורחים בבית שלהם (נגיד…), אז אני מתארחת ומנסה לשחרר ולהתגבר. כמו כל הדברים שאני חווה פה, גם זה חלק מהמסע שלי, להתמודד. Deal with it!! לאט לאט אני מתרגלת, מרססת מדי פעם ומשתדלת לא להכחיד זנים נדירים מדי.
עם הבית קיבלתי גם את הכלב של הבית. כלב תאילנדי קלאסי, תערובת שיכולה להיות רק בתאילנד; פרצוף של לברדור וגוף של פינצ׳ר או ביגל או שקר כלשהו. יש לו שם ארוך ושם קצר, אני בחרתי בשם הקצר- פאפי. הוא כלב קיבוצניק כזה, מסתובב לו בחצר, אצל השכנים, בג׳ונגל. אבל תמיד חוזר אלי הביתה לקבל ליטוף, חום ואהבה (ואוכל..). ישן אצלי כל לילה במרפסת ושומר עלי, נוהם ונובח על כל רעש לא מוכר אז זה מרגיע.
חוץ ממנו יש לי גם גקו מחמד משלי במרפסת שגם אליו התחלתי להתרגל. הדיירת הקודמת קראה לו ג׳וג׳ו ואני זורמת עם השם. במשך היום הוא מתחבא וכל ערב יוצא לחפש ארוחת ערב. לגקו הזכר יש קריאות חיזור כאלה שכל מי שהיה בתאילנד מכיר. לרוב הם קוראים 5 פעמים עד שהם מתעייפים. מקומי אחד סיפר לי פעם שברגע שהם קוראים 7 פעמים זה מזל טוב לבית. מאז, אני וכל מי שאני מספרת לו, סופרים את הקריאות ומחכים למספר המזל (יש כמה אנשים שמקללים אותי בגלל זה). רק הגקואים הגיבורים מגיעים ל-7 אבל כשזה קורה זה עושה הרגשה מה זה טובה, סוג של נצחון…

אז חזרתי לאי. לקצב הרגוע. לפינה שלי בג׳ונגל. חיה חיים של מקומית; עושה קניות במאקרו (ה״חצי חינם״ של קופנגן), הולכת לחדר כושר, פוגשת חברים לקפה, הולכת מדי פעם למסיבות ונהנית מה״כאן ועכשיו״ . לא צריך יותר מדי כדי לחיות פה בכיף. מה שכן צריך זה סבלנות. הקצב פה, ״זמן קופנגן״ כמו שכולם אומרים, הוא קצב שונה לגמרי ממה שאני מכירה, אז אני מנסה לא לחשוב יותר מדי (וזה מה זה קשה). אבל מצד שני, כל יום יש פה הפתעות, יום אחד לא נראה כמו היום הקודם לו. יום אחד טוב יותר ולפעמים יום אחד טוב פחות. זה הקסם של המקום הזה ולמדתי לא להילחם בזה, לתת לזה לקרות, לזרום, לאפשר לאי להפתיע אותי. וההפתעות שקורות פה הן החלק הכי כיפי בחוויה הזאת. רק צריך לדעת לשחרר, לדעת שמה שצריך לקרות יקרה, לסמוך על זה ולחכות בסבלנות.

ולא לשכוח לספור ולחכות ל-7 קריאות…:)