אחד הדברים המעניינים בקופנגן הוא שאין פה שמות לרחובות. אולי בעצם יש, אבל לא תראו פה שלטים עם שמות הרחובות. הכי הרבה רואים בגוגל מפס מספר של כביש. אז איך בכל זאת מתמצאים פה? מדברים בשפת ה-7/11…
כמעט בכל צומת גדולה יש חנות 7/11 (כמו ה-am/pm רק הרבה יותר שווה). נהגי המוניות מבינים בדיוק לאן אתה צריך להגיע גם כשאומרים להם אם צריך להגיע ל-7/11 הגדול או הקטן וכשמנסים להסביר למישהו איך להגיע, תמיד יהיה בהסבר "כשתגיע ל-7/11 תפנה ימינה או שמאלה". קשה ללכת פה לאיבוד. חוץ מהעובדה שזה אי קטן הכל מתחבר להכל. יש 3 או 4 כבישים ראשיים שחוצים את האי מדרום לצפון ועוד הרבה כבישים ביניהם שמתחברים אחד לשני.
אז למה בכל זאת אני מרגישה שבזמן האחרון קצת הלכתי לאיבוד? זה לא בהכרח בקטע רע, בכל זאת, אני גרה בגן עדן וכל הזמן קורים פה דברים מעניינים, לא משעמם פה לרגע. אולי זאת העובדה שאני כבר לא מרגישה תיירת ושנכנסתי לרוטינה של החיים פה. אולי התרגלתי כבר לאנרגיות של האי ואני מושפעת מהן פחות. אולי ה- off season משפיע, אין ספק שהאי "ריק" יחסית… אבל הסימנים שבדרך שהיו לי כל כך ברורים בתקופה הראשונה שלי פה הולכים ומטשטשים, אני בטוחה שהם שם כל הזמן אבל לאחרונה אני מרגישה שהפסקתי לראות אותם או לשים לב אליהם.
דיברתי כבר על האנשים שנכנסים לחיים שלי והופכים לחלק בלתי נפרד מהמסע. האנשים שאני מכירה פה הם אנשים שונים מאלו שהכרתי בעבר וכאלה שבחיים לא הייתי מכירה אם לא הייתי פה. יש פה הכל מהכל; יש את האנשי מסיבות, יש את הרוחניקים, היוגיסטים ויש את האנשי משפחה. יש את התיירים ויש את המקומיים, המערביים והתאילנדים. התמהיל הזה כל כך קיצוני ומיוחד אבל דווקא זה מה שהופך את האי למקום שהוא, כל אחד מוצא פה את מקומו.
מישהו שהכרתי פעם אמר לי שברגע שאני מנהלת שיחה עם בן אדם יותר מ-15 דקות זה אומר שאותו אחד היה אמור להיכנס לחיים שלי והוא ממלא איזשהו תפקיד. השאלות שהתחלתי לשאול הן למה? למה דווקא הוא/היא? למה דווקא עכשיו? ומתי אני אגלה מה התפקיד שלו בחיים שלי? נכון, סבלנות היא מילת המפתח פה, אבל מפגש אחרון עם מישהו שהכרתי גרם לי לתהות ולנסות לקבל איזושהי תשובה.
הוא גר בקצה השני של העולם והגיע לאי לכמה ימים. כשהכרנו התחברנו מיד, הווייב היה אותו ווייב. הסתובבנו ביחד באי, במסעדות, במסיבות. ניהלנו שיחות ארוכות אל תוך הלילה, דיברנו על הכל, הכי פתוח כאילו אנחנו חברים שנים. שנינו תהינו על הסיבה שנפגשנו, שנינו ניסינו להבין למה ואיך. נכון, מכירים פה אנשים חדשים כל הזמן אבל החיבור הזה שהיה גרם לנו להבין שזה לא סתם, שכאילו יש תוכנית ולפי התוכנית זה היה אמור לקרות.
לפני כמה ימים דיברנו והוא סיפר לי איך הכל מתחבר לו מאז שחזר הביתה. אני בהתחלה לא הצלחתי לפענח את החיבור הזה אבל לאט לאט, כמעט חודש מאז שעזב הדברים מתחילים להתבהר. עדיין לא לגמרי, עדיין קיימות הרבה שאלות ומחשבות אבל ללא ספק בימים האחרונים התחלתי לקבל קצת תשובות. החלטתי לא למהר, לא לחפש את זה בכוח, לתת לזמן לעשות את שלו, אחרי הכל, זמן יש פה בשפע.
בתקופה הקרובה הרבה חברים עוזבים את האי, חוזרים לאירופה לקיץ. בתור מזל בתולה קלאסית שאוהבת יציבות ומתקשה עם שינויים זה הולך להיות מאתגר. הפרידות כאן עצובות, גם אם זה זמני. אבל ככל שעובר הזמן פה אפשר לומר שהתחלתי להתרגל לשינויים שקורים באי ולקבל אותם באהבה. הבנתי שככל שאני פתוחה יותר לשינויים ונותנת להם להשפיע עלי, כך גם יותר הפתעות קורות. כל דבר שקורה קורה מסיבה כלשהי. דלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת. כל הקלישאות האלה אמתיות, בטח ב"קיבוץ" הזה שאני חיה בו. אני מבינה יותר מתמיד שכל אחד שאני מכירה פה ממלא איזשהו תפקיד בחיים שלי. גם כאלה שחיים פה וגם "אורחים לרגע", כאלה שבאים לזמן קצר ועוזבים. אם זאת השכנה שגרה בית לידי וכמעט כל לילה אנחנו מנהלות שיחות על החיים במרפסת, אם זה החבר שהולך איתי למסיבות, החברים שתמיד פוגשים לבירה בבר השכונתי, החבר שעזר לי להתמקצע בסנוקר. ברגע שהתפקיד שלהם מסתיים הם יוצאים מהחיים שלי (או עולים על המעבורת ועוזבים) ומאפשרים לאנשים חדשים עם תפקיד חדש להיכנס. אז אני מקלפת עוד קליפה מהשריון שלי ונותנת לזה להשפיע עלי, נפרדת מהחברים בעצב. ככל שאני נותנת לעצב להשתלט הוא נעלם מהר יותר מסתבר וכשהוא נעלם כל האפשרויות נפתחות שוב.
הרבה מסיבות סיום הולכות להיות פה בקרוב אבל- אולי עוד קיץ אנחנו נפגש…נרגשת לקראת השינויים הקרובים וסקרנית לגלות מהי ההרפתקה הבאה.
KohPhangan- Love story 