שלום לך ארץ נהדרת

כבר יותר משנה שאני חיה בחו”ל. חיה על אי בודד, אי טרופי, אי של מסיבות, אי של חיים טובים ופשוטים. טוב לי פה ובאופן מפתיע אני לא מתגעגעת לארץ בכלל.

יש הרבה ישראלים על האי שלי אבל במעגל הקרוב שלי אין ישראלים בכלל ודווקא בגלל זה אני תמיד מרגישה גאווה גדולה להיות ישראלית, להיות הבחורה מת”א, ישראל. תמיד זה היה ככה; בכל הפעמים שהייתי מטיילת בחו”ל, תמיד הייתי מציינת שאני מישראל, מוכנה לכל תגובה או הערה עם הנאום הפטריוטי שלי. משום מה, בחו”ל, תמיד הרגשתי שאני יכולה להיות השגרירה הכי טובה של המדינה.

הגאווה הולכת ומתחזקת כשמגיע יום השואה, יום שמאז שסבתא סופי נפטרה הפך להיות משמעותי הרבה יותר. בכל שנה מאז שנפטרה, היינו נוסעים כל המשפחה ל"יד ושם" לטקס בביתן של יהודי צרפת. סבתא סופי היתה לוחמת במחתרת הצרפתית (תנועת הרזיסטנס) בזמן המלחמה ואף פעם לא סיפרה לנו יותר מדי ודווקא אחרי מותה, לפני כמעט 19 שנים, היום הזה הפך להיות יותר ויותר עוצמתי בעיניי, במיוחד כשאני פה, ב”גולה”, כבר שנה שניה ברציפות ביום הזה.

ואז מגיע יום הזכרון. בשנה שעברה, בפעם הראשונה שאני נמצאת בחו”ל ביום הזה, התארגנו כמה חברים וגיטרה ואילתרנו ערב שירי זכרון בקופנגן. השנה ביליתי את הערב הזה בנסיון להסביר לחבר הבלגי שלי את משמעות הערב הזה עבורי, עבור הישראלים. סיפרתי לו על המסורת ארוכת השנים שהיתה לי ולחברה טובה, כשכל שנה היינו נפגשות אצלי בדירה, יושבות מול הטלויזיה ובוכות ביחד. הסברתי לו כמה זה חשוב לי להתחבר לטלויזיה בצפייה ישירה, לשמוע את הצפירה ולראות את הטקסים והשידורים. בהתחלה הוא לא הבין. הוא לא הבין למה אני צריכה לראות את השידורים האלה של ערוץ 12 שגורמים לי לבכות. “את כבר לא חיה שם” הוא אמר לי, אז הסברתי לו שלא משנה מה, המדינה הזאת היא חלק ממני, ממי שאני, אפילו כשאני לא חיה שם יותר.

בסוף הוא הבין ואני שוב הבנתי כמה אני גאה להיות ישראלית. הבנתי את השוני והפער בתפיסה שלנו. הבנתי כמה זה נורא לגדול במדינה של מלחמות וימי זכרון עצובים ויחד עם זאת, כמה זה מדהים לגדול במדינה שמחנכת לערכים ואידיאולוגיה. הבנתי לראשונה, דרך העיניים שלו, מה זה לגדול במדינת ישראל.

עוד שבוע וחצי אנחנו מגיעים לביקור בישראל. ביקור ראשון בשבילי מאז שעזבתי וביקור ראשון בשבילו בכלל. ככל שהטיסה מתקרבת אני מתרגשת יותר ויותר, זאת תהיה הפעם הראשונה שלי בתור “תיירת” בישראל, תיירת בעיר שלי, תל אביב. לראשונה הוא יראה מאיפה באתי, הוא יראה את המקום שהפך אותי למי שאני. הוא יכיר את האחייניות המהממות שלי ואת כל החברים שלי. יראה את רחובות ת"א, את המסעדות והברים האהובים עלי, החופים והמסיבות. כבר ציינתי שאני מתרגשת?? 

אז נכון, אני כבר לא חיה שם יותר. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל אני כן יודעת שלא משנה איפה אגור בעולם, אני תמיד אהיה הבחורה מת”א, ישראל.