חיבוק עציצים? פחות…(?)

עציצים אף פעם לא היו הקטע שלי. אני מאוד אוהבת אבל משום מה תמיד הרגתי אותם. אפילו הגרניומים שהיו לי במרפסת, הצמח הכי חזק, מחזיק בכל מזג אויר, מתו בסוף. אז ויתרתי.
במרפסת שהיתה לי בדירה האחרונה בת״א עברתי לפרחים ממשי. קל. רק לנקות אבק קצת מדי פעם וזהו. פורחים כל השנה, בחושך, באור, בגשם, בשרב. בלי לכלוך מיותר. גם הדשא הסינתטי שרצפתי איתו את המרפסת נשאר ירוק כל השנה, הכי טוב.
אפילו שהמרפסת שלי היתה הכי מלאכותית שיש, כל בוקר הייתי יוצאת אליה ונהנית מהירוק של הדשא ומהעציצים הפורחים. אז מה אם זה לא הדבר האמיתי?

אני הבחורה הכי עירונית שיש. הפרידה הקשה ביותר לפני שהגעתי לפה היתה האחסון של כל הנעלי עקב שלי.          15 שנים של מגורים ברחוב דיזינגוף ופאותיו נותנים את אותותיהם. אולי בגלל זה התמקמתי בהדרין, ״החוף של המסיבות״, ואני מרגישה פה הכי בבית. אוהבת את הרעש והבלגן והכמויות של האנשים שמגיעים לפה כמה ימים לפני הפולמון כשבקושי אפשר ללכת ברחוב בלי לקבל איזה מריחה של צבע אולטרא על החולצה.
מצד שני, אני אוהבת לחשוב על עצמי גם כעל בחורה רוחנית. תמיד התחברתי לצד הזה בי. נכון, עוד לא נרשמתי פה לסדנת יוגה או טנטרה, עוד לא התחלתי לחבק עציצים, עוד לא השתתפתי בטקס קקאו (אל תשאלו..), אבל אני כן עוצרת מפעם לפעם וחושבת על היקום, הכוח החזק הזה שמחבר פה אנשים שבמקום ובזמן אחר בחיים לא היו מתחברים. אז למה דווקא פה? ומה המשמעות של זה? וכנראה שכן היינו אמורים להפגש אחרת איך אפשר להסביר את זה? אני תמיד אומרת שאין מקריות בחיים, כל מה שקורה קורה מסיבה כלשהי. אז בעצם כל השתלשלות האירועים שעברו עלי בחודשים/שנים האחרונות, כל אלה הובילו אותי למקום הזה שאני נמצאת בו?!?

בכמעט חודשיים שאני בקופנגן אני חושבת המון על מה אמיתי כאן ומה לא. המקומיים מאמינים שהאי הזה בנוי על קריסטלים שקבורים עמוק באדמה ומפיצים אנרגיות חיוביות ובגלל זה הכל פה הרבה יותר חזק ועוצמתי. החוויות, המחשבות, הרגשות…אם מוסיפים לזה את האינטנסיביות של המקום, הכל כאן ועכשיו. חברויות עם אנשים ש״תקועים״ ביחד על אי בודד ונמצאים ביחד 24/7, ימים שלמים שמצד אחד עוברים בטיל (רק התחיל היום וכבר יש שקיעה..) ומצד שני מרגישים כמו נצח. הכל מתעצם כאן, לטוב ולרע.
אנשים נכנסים לחיים שלי ואחרי זמן קצר עוזבים. לכולם יש חלק בלתי נפרד בחוויה ובמסע שאני עוברת פה. הרוב נשארים בגדר זכרון מתוק, חברויות בפייס ופרצופים באלבום התמונות שלי. אבל יש גם כאלה שנשארים בלב ואז הפרידה הופכת ליותר עצובה, אמיתית ומשמעותית וההתמודדות איתה היא החלק המאתגר במסע הזה.

ברגעים כאלה אני מנסה להתחבר יותר לרוחניות באי. אני עדיין עובדת על זה כי ברגעים קשים לא קל להתחבר ו״להתמרכז״. אבל אין ספק שההרגשה היא שהאי הזה מְתַקְשֵׁר איתך, מזהה את הצרכים שלך ונותן תשובות להכל. האי הזה קטן, רק 45 דקות נסיעה מהנקודה הכי דרומית לנקודה הכי צפונית. למרות שהוא כזה קטן, יש בו כל כך הרבה רבדים; כל אזור בו שונה מהשני, הן מבחינת הנופים והן מבחינת האנרגיות. אם זה החופים הפתוחים או אם זה הג׳ונגלים העצומים ותמיד, בכל מקום ובכל רגע נתון, אפשר לעצור רגע, לנשום עמוק, לעצום עיניים ולהתנקות. קוראים לזה פה מדיטציה. חבר המליץ לי על אפליקציה שמדריכה אותך ומלמדת אותך כל מה שצריך. אז כן, בימים עמוסים במחשבות אני עוצרת רגע, מתחברת ומנקה. אפילו ביום ממש לא פשוט אחד החלטתי לעשות טיול לאיזה מקדש בודהיסטי לא רחוק. המקום היה קסום. היינו אני והתרנגולים, כמה נזירים שבדיוק היו באמצע השנ״צ וכנראה איזה כלב תוקפני שלפי השלטים במקום מסתובב שם ורצוי לקחת מקל למקרה שהוא מגיע…היה שם שקט ונופים מרהיבים של כל המפרץ מתחתיי. התיישבתי באיזה נקודת תצפית ונשמתי עמוק. התחברתי. רק אני והשרוול שלי (כן כן, רכשתי שרוול לכבוד המאורע, בכל זאת מכבדת).

אז מה אמיתי ומה לא, אני לא יודעת. ברור לי שאני חיה כרגע במציאות שונה, מעין יקום מקביל שכזה. אני מצליחה לשלב בין מנוחה ורביצה על החוף לבין עבודה אמיתית, תורמת את חלקי ואת הידע שלי לקהילה אפשר להגיד. אני מרגישה פתוחה יותר ומשוחררת יותר, אוהבת יותר, מתאהבת יותר, מחייכת יותר וכן, לפעמים גם עצובה יותר.
הציניות שפיתחתי בת״א עם השנים לאט לאט מתפוגגת, החומות שבניתי במהלך השנים קורסות, שכבה אחר שכבה ואני מרשה לעצמי להיות פגיעה יותר. הבנתי שרק ככה אני אפיק מהמקום הזה את המירב. רק ככה אני אוכל לתת יותר, לקבל יותר, לרצות יותר ולהיות אני, as is. יש אנשים שטוענים שאלה לא החיים האמיתיים, אבל האם יש משהו יותר אמיתי מזה?!?

זה לא פשוט הניתוק הזה. זאת עבודה יומיומית קשה של להתחבר לעצמי ולרצונות שלי ולא לשכוח להגיד תודה על הזכות שניתנה לי להיות פה. אז אני עדיין לא מחבקת עציצים ולכל מי שדואג זה לא יקרה, אבל בהחלט אני נוכחת ופתוחה לקבל את כל מה שהאי הזה יחליט להעניק לי!

IMG_8484

3 תגובות על ״חיבוק עציצים? פחות…(?)״

  1. קארין ברוורמן מרץ 24, 2018 — 10:34 am

    מדהימה איזה כיף לעקוב ,אחרי תשע פעמים באי הקסום הזה ,כל כך מבינה למה את שם..ומצד שני הלוואי והיה לי את האומץ לעזוב הכל ולחוות את המציאות הזאת ביום יום בלי לפחד מה יהיה אחכ .
    תמשיכי לכתוב כיף לקרוא ..ותהני😘

    Liked by 1 person

    1. תודה מאמוש…אומץ זה דבר יחסי,הדרך שלך אמיצה הרבה יותר!!!❤️

      אהבתי

  2. את מהממת ואמיצה
    תהי חזקה! תמצי כול רגע , תהני!
    ותמשיכי לכתוב 😘

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close