Uncompromising

אני אוהבת את ת"א. אני חושבת שזאת אחת הערים הכי מדהימות בעולם.

תמיד אהבתי את העיר הזאת. כבר כשהייתי ילדה ובכל שבת היינו מגיעים לסבתא סופי שהיתה גרה ברחוב שפינוזה. בקיץ היינו הולכים איתה לחוף גורדון ובחורף היינו מסתובבים ברחוב דיזינגוף שהיה אז סגור למעבר כלי רכב. הולכים על הכביש עד לכיכר, בוהים בחלונות הראווה וחוזרים חזרה לארוחת הצהריים. 20 שנה אחרי עברתי לגור שם ו- 30 שנה אחרי, עדיין גרה באותו רחוב דיזינגוף, אוהבת ללכת ברחוב הכי חי שקיים, בוהה בחלונות הראווה בכל יום בדרך חזרה מהעבודה.

לפני שעזבתי עשיתי מעין סיבוב פרידה כזה מהעיר ומהאנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהעיר הזאת. הלכתי ונפרדתי מהחנויות, מהברים, מבתי הקפה, מהשביל המוכר הזה שהוביל אותי כל יום הביתה. נפרדתי מהאהבה הגדולה שלי לעיר הזאת. הייתי בטוחה שהפרידה תהיה לי קשה, שאני אתגעגע לרחוב הזה, לריח, לסאונד של האוטובוסים והרכבים. שאני אתגעגע לים, לשקיעות, לריצה על הטיילת, לשכונה שלי.

כמעט חצי שנה שאני כבר לא שם ואני לא מתגעגעת בכלל. זה מדהים אותי כל פעם מחדש כשאני חושבת על זה. אני עדיין מנסה להבין מה זה אומר ואיך זה יכול להיות אבל בעיקר אני רואה את זה כחלק מתהליך של התפכחות שאני עוברת. תהליך שרק כשאתה בחוץ למשך תקופה כל כך ארוכה אתה יכול לראות אותו בכזאת בהירות. יש לי עכשיו בית חדש, מקום חדש שאני קוראת לו בית, לפחות לתקופה הקרובה. לראשונה בחיי יצאתי מהעיר הגדולה ועברתי לגור בטבע, במעין כפר, בג'ונגל. בלי רעש של מכוניות ופיח של אוטובוסים. הבחורה הכי עירונית שקיימת בחרה להתנתק מחיי העיר ולחיות בשקט, להתנקות. השלווה הזאת שיש פה מאפשרת לראות את הכל בצורה ברורה יותר, אמיתית יותר, ללא דרמות מיותרות וללא זיוף. אין פה מסיכות או העמדות פנים. כל אחד חי בקטע שלו, בסצנה שלו. גם אם זה נראה הכי לא אמיתי או הגיוני, הכל מקובל פה, מקבלים אותך כמו שאתה.

החיים באי פשוטים, התאילנדים המקומיים הם אנשים פשוטים שמסתפקים במועט ואחד הדברים החשובים בעיניהם זאת המסורת. יש כללי התנהגות מאוד בסיסיים וברגע שאתה מכבד אותם ואת המסורת שלהם, מחליף איתם כמה מילים בשפה שלהם הם יאהבו ויעריכו אותך. כשבוחרים לחיות במדינה זרה חשוב להבין את הכללים והחוקים בה. אין פה איזה ספר כזה שמחלקים ב-7/11 אבל בשיחות עם אנשים מקומיים לומדים להבין לאט לאט מה מותר ומה אסור, מה כדאי לעשות ומה פחות, עם מי לדבר ועם מי לא. אחד הכללים הברורים לכולם פה הוא שכל 3 חודשים צריך לעזוב את המדינה. בגדול זה לא סיפור, נוסעים לאחת המדינות השכנות (מינוס מלזיה), מחדשים את הוויזה וחוזרים. שמעתי הרבה סיפורים על אנשים ששוכחים לצאת, במודע או לא במודע. לרוב הם נקנסים על כל יום שעובר ובמקרים הקשים מקבלים איסור כניסה למדינה. זה היה נשמע לי מוזר, איך אפשר לשכוח או לא לשים לב שעבר התאריך. עכשיו כשאני פה אני מבינה…

הייתי צריכה להגיע ל- Mr. Kim, סוכן הנסיעות של האי. כמעט כל התושבים פה עוברים אצלו כדי לארגן את היציאות, ה-Visa run. לקח לי כמעט שבוע להגיע אליו. התכנונים פה קשים. לא סתם אני אומרת שהתכנון היחידי פה באי הוא לא לתכנן כלום. זה נשמע מוזר כי תכלס לא עושים פה יותר מדי אבל קל להישאב לרוגע הזה, לחיים נטולי הלחץ האלה ואז כשפתאום צריכים (חייבים) לתכנן משהו מרגישים איזה עומס כזה שמפר את כל האיזון.

אז החלטתי לנסוע לקמבודיה השכנה לחידוש הוויזה ול"רענון הרבעוני". יום לפני הנסיעה זה הכה בי, אני עוזבת מחר. אפילו כשידעתי שזה רק לכמה ימים ואני כבר חוזרת, התחושה שעברה לי בגוף היתה מוזרה ולא מובנת. מצד אחד טוב לצאת מפה, לצאת מהבועה הזאת שנקראת קופנגן, לראות עוד מקומות, לטייל קצת. מצד שני, אתה לא רוצה לעזוב, המקום הזה ממכר. הכל קטן ומוכר, כל האנשים מכירים אותך ואתה הופך מהר מאוד להיות חלק מקהילה מאוד מיוחדת ומגוונת שאין כמותה.

קמבודיה היתה מדהימה ומעניינת. נסעתי עם חברה מקופנגן, הסתובבנו בעיר, חרשנו שווקים, ביקרנו בכמה מקדשים. זה מדהים שיש איזה אימג' כזה בראש בנוגע למדינה או עיר מסוימת ואז אתה מגיע וזה שונה לחלוטין ממה שדמיינת. אחריה הגענו לבנגקוק לכמה ימים, אחת הערים האהובות עלי בעולם. הקצב, האווירה, הכמויות של האנשים. זה היה שבוע מדהים ומושלם לרענון, אבל בבוקר האחרון בבנגקוק לפני שיצאתי לטיסה הרגשתי את זה; היה לי חיוך גדול על הפנים והתרגשות כזאת בלב – אני חוזרת הביתה, לקופנגן. במעבורת מסוראטני, השעתיים וחצי האחרונות במסע הביתה, ההתרגשות רק הלכה וגברה וכשראיתי את האורות של הנמל בטונג סאלה כבר לא יכולתי להסתיר את זה יותר. חזרתי לבית שלי בג'ונגל שחיכה לי כמו שהשארתי אותו. חזרתי לרחוב הראשי בבאן טאיי, לחברים, למסיבות, ל- 7/11, חזרתי הביתה!

כשהגעתי לכאן, הגעתי לתקופה של חצי שנה ולא היה לי מושג מה הולך להיות…איפה אני אגור, איך אני אסתדר, עם מי אני אתחבר, איך אני אתגבר על הגעגועים…קיוויתי בעיקר שיהיה לי טוב ושלא אשבר ואחזור קודם. עוד כמה ימים, בסוף החודש, החצי שנה מסתיימת. חצי שנה מלאה בחוויות ובסיפורים, בהיכרויות חדשות ובפרידות עצובות, בחברויות אמתיות ואמיצות ללא העמדות פנים. חצי שנה של התמודדות ועצמאות, הכרת תודה ואושר עילאי. ב-29.7 טיסה 082 ממריאה בשעה 00:10 מבנגקוק לכיוון ת"א ואני נשארת פה. החלטתי שאני נשארת במקום שטוב לי, שעדיין לא מיציתי את החוויה הזאת ואני רוצה עוד.

אז בינתיים, תמסרו ד"ש לת"א בשמי…