Turn back Time

הסרט דלתות מסתובבות בכיכובה של גווינית’ פלטרו יצא בשנת 1998 ותיאר באופן מושלם את המחיר של ההחלטות שאנחנו לוקחים בחיים. החלטות שאנחנו בוחרים במודע או שלא במודע, החלטות שתלויות בנו או שלא.

הפעם הראשונה שניתקלתי בזה היתה בשנת 2008. סגרתי חופשה לתאילנד ובמקביל הגעתי לראיון עבודה במקום שממש רציתי לעבוד בו. הגעתי כבר לשלבים מתקדמים ואז, כששאלו מתי אני יכולה להתחיל, סיפרתי על החופשה שסגרתי ושאוכל להתחיל רק לאחר מכן. הם פחות אהבו את הרעיון ולא התקבלתי.

באותה החופשה הכרתי את האקס שלי, האהבה הבוגרת הראשונה שלי, כמו שכיניתי אותו אז והכרתי עוד הרבה חברים חדשים שהשפיעו עלי רבות לאורך השנים ונשארו חברים עד היום. חזרתי לארץ והמשכתי “לחפש” את עצמי מבחינת קריירה ורק כמה חודשים לאחר מכן החלטתי להגשים את החלום ולהפוך לפיזיותרפיסטית. אני זוכרת שבאותה התקופה חשבתי הרבה על הצעד הזה שעשיתי, איך ויתרתי על “עבודת חלומותיי” בשביל החופשה הזאת, אבל בכל פעם שחשבתי על זה הבנתי שזה מה שהיה צריך לקרות. אם הייתי מוותרת על החופשה כנראה שלא הייתי חוזרת ללימודים, לא הייתי הופכת לפיזיותרפיסטית, לא הייתי מכירה את האקס שלי שלימד אותי כ”כ הרבה על אהבה ובכלל, הייתי במסלול חיים שונה לגמרי.

הפעם המשמעותית הבאה שזה הכה בי היתה החופשה האחרונה שהייתי בתאילנד, באוקטובר 2017 (מוזר איך זה תמיד קשור לתאילנד…). החופשה שהתחילה כפיצוי שהענקתי לעצמי אחרי תקופה לא קלה שעברתי. גם כאן זה היה אמור להיות לגמרי אחרת אבל התגלגל להחלטה גורלית אחת של רצון לעבור לגור בקופנגן.

כשביטלתי את הכרטיס טיסה חזרה לארץ אחרי חצי שנה אמרתי לעצמי שאני רוצה להשאר כאן שנה וקבעתי לעצמי תאריך טנטטיבי של חזרה לארץ. התאריך היה ה-17.3.19. כמובן שמאז הרבה דברים השתנו; הכרתי בן זוג, הוצאתי אישור עבודה והתחלתי לעבוד באופן קבוע ומסודר ובגדול, ביססתי את עצמי כאן באי. החזרה לארץ התבטלה כי אני חיה פה עכשיו; האהבה שלי פה, החיים שלי בקופנגן.

לפני כמה שבועות, סביב התאריך הזה פתאום נזכרתי בהחלטה הזאת, בתאריך שקבעתי לעצמי אי שם ביולי האחרון, כשלא היה לי שמץ של מושג מה היקום מתכנן לי. זה פתאום הכה בי ושוב הסרט דלתות מסתובבות עלה בראשי. מה היה קורה אילו לא הייתי פוגשת את פיטר, איך החיים שלי באי היו נראים, איזה אנשים אחרים כן הייתי פוגשת והכי הזוי, ממש בתקופה הזאת הייתי נפרדת מהאי אחרי מגורים של שנה וקצת וחוזרת לארץ, לת”א, חזרה לשיגרה.

כל החיים אנחנו לוקחים החלטות ובוחרים ללכת בדרך כזאת או אחרת. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת בוודאות, באותו הרגע, אם הדרך שבחרנו זו הדרך הכי מתאימה לנו אבל אנחנו כן צריכים לסמוך על האינטואיציות שלנו (או על היקום, מה שיותר מתחבר אליכם) ולתת להם להוביל אותנו למקום שבו אנחנו אמורים להיות. כשאנחנו במקום הזה, קל יותר להרגיש אם הלב נמצא במקום שהוא אמור להיות.

בניגוד לסרט, יש לנו מסלול אחד בחיים ואין לנו את האופציה לראות את היקום המקביל, את החיים השניים שיכולנו לחיות, מה היה קורה אילו…אבל כשאנחנו שלמים עם ההחלטות והבחירות שלנו אנחנו לא צריכים לחשוב על איך זה היה נראה אם זה היה אחרת וזה, בעיני, המקום הכי טוב להיות בו.

אז החלטתי לכתוב הפעם על הבחירות שלנו בחיים והנה הבחירות בישראל בעוד כמה ימים. זאת הפעם הראשונה שאני לא אהיה שם כדי להצביע ולהשפיע. אין לי זכות להביע עמדה או לדבר על הפוליטיקה בארץ כי אני לא חיה שם יותר. אבל אני כן מקווה, מהצד השני של העולם, שאנשים ישפיעו ושיהיה שינוי, כדי שיום אחד כשאחזור לגור שם, הדברים יראו אחרת.