Daydreaming

כל בית צריך מרפסת. ספר שכתבה רינה פרנק מיטרני ומשפט שמתנגן לי בראש מאז שקראתי אותו לראשונה.

בכל הדירות שגרתי בהם בת”א היתה מרפסת. בשתי הדירות הראשונות זה פשוט הגיע, אבל בדירות הבאות זה היה משהו שלא הייתי מוכנה להתפשר עליו. את כל ההחלטות הכי חשובות שלי בחיים קיבלתי כשהייתי יושבת במרפסת.

הישיבה במרפסת היתה סוג של מדיטציה עבורי, הזמן שלי עם עצמי ועם המחשבות שלי. זה בדר”כ היה בשעות הערב, אחרי יום עבודה, הייתי יושבת ומריצה תסריטים בראש; מדמיינת מה אני רוצה, מה יכול להיות… סרטים הוליוודיים באורך מלא כשאני הכוכבת הראשית. אם זה היה קשור למערכות יחסים שהייתי בהן או באופן כללי, מחשבות וכמו שכבר אמרתי, החלטות. במרפסת של הדירה השניה שלי בעיר החלטתי לחזור לאוניברסיטה בגיל 30 וללמוד פיזיותרפיה ובמרפסת של הדירה האחרונה החלטתי לקחת פסק זמן מהחיים ולנסוע לתאילנד.

גם פה, במרפסת התאילנדית שלי, אני מקפידה לשבת בכל יום עם עצמי ולתת למחשבות לרוץ. את רוב הכתיבה שלי אני מבצעת במרפסת. המוח כאילו מנותק, אין הסחות דעת והמשפטים פשוט צפים למעלה. השקט והשלווה שבסביבה החיצונית עוזרים לי להיות חדה וממוקדת וגם פה, התסריטים בראשי ממשיכים לרוץ בכל הכיוונים.

לא מזמן ישבתי איזה ערב במרפסת וחשבתי על החיים שלי, כל מה שעברתי בתקופה האחרונה. הניתוק הזה מהחיים בישראל עדיין לא בא לי בקלות, גם אחרי שנה של חיים על אי בודד. כל החיים אנחנו גדלים לאיזו נורמה, למסלול חיים מסוים, כל אחד בדרכו שלו אבל בסופו של דבר זה מסלול קבוע מראש ופה, בחיים התאילנדיים שלי אני ניתקתי את עצמי מכל המסלולים המקובלים. זה תהליך, הניתוק הזה, כי המוח מתוכנת. מתוכנת לעובדה שצריך לעבוד קשה, לרדוף אחרי הכסף כדי לשלם שכירות במרכז ת”א ולא לנוח לרגע. מגיל 15 אני עובדת ופתאום, אחרי יותר מ-20 שנה, הקצב משתנה ואני רואה שאפשר גם אחרת. אני עובדת ומתפרנסת פה באי אבל בקצב אחר, רגוע יותר. אני לא צריכה לקום כל בוקר מוקדם לעבודה ואני כבר לא חיה מסופ”ש לסופ”ש אלא נהנית גם מהזמן שבאמצע. בישראל, רוב הסביבה שהקיפה אותי חיה את החיים המתוכנתים האלה אבל פה באי אני נחשפת ליותר ויותר אנשים שבחרו חיים אחרים, חיים של חופש והגשמה עצמית ואני חלק מהם. זה מדהים בעיניי ואני דואגת להזכיר לעצמי מדי פעם שזה לא מובן מאליו.

אחת המסיבות האהובות עלי באי זו המסיבה ב- Eden (עדן). היא ממוקמת במפרץ האדג’ואן, מרחק של 7 דקות נסיעה בסירה מחוף הדרין. אחרי הליכה על גשר עץ מאולתר, שספק אם היה עובר איזושהי בקרת איכות, מגיעים לקצה הצוק, למבנה פתוח עם גג ללא קירות ומרפסת רחבה שצופה על המפרץ. המסיבה מתחילה בשבת בלילה ונמשכת עד ראשון בלילה (אם נשארים ל-after party בחוף). אני זוכרת שבמסיבות הראשונות שלי שם הייתי רוקדת מול הנוף עוצר הנשימה של המפרץ מתחתיי, יום ראשון בבוקר, מסתכלת על הים מתנגש בסלעים שהופכים לג’ונגל עוצמתי ואומרת תודה, תודה של הערכה. המחשבה שזה יום ראשון בבוקר, היום הכי קשה שהיה לי בשבוע ואני פה, במסיבה המטורפת הזאת עם כל האנשים המטורפים האלה, חיה את החלום.

 ובסופו של דבר, הכל חוזר למרפסת. בסוף כל יום אני מתיישבת במרפסת התאילנדית שלי וחושבת על החיים שלי, שהולכים ומתבססים להם פה מיום ליום ורק לאחרונה הבנתי את כל העניין. הבנתי שאני מאלה שמגשימים, שאני פה כדי להגשים חלומות. אם זה החלום של לחזור לאוניברסיטה בגיל 30 ולהתחייב ל-4 שנים של לימודים אינטנסיביים כדי להיות מה שתמיד רציתי להיות, פיזיותרפיסטית. אם זה החלום של לעזוב את ישראל ולגור במדינה זרה. חלום על זוגיות מושלמת עם בן זוג שאוהב אותי, תומך ומפרגן ובעיקר, חלום של לחיות ולמצות כל יום ולא רק לשבת ולחכות שהימים יעברו ושיגיע הסופ”ש. ההבנה הזאת שפתאום צצה לה בראשי, במרפסת התאילנדית שלי, גרמה לי להבין שאני בדרך הנכונה, שלא במקרה הגעתי לאן שהגעתי.

 אז הנה אני, הבחורה התל אביבית הכי עירונית שיש, סוגרת שנה של חיים על אי בודד, שנה של חיים בחלום. עדיין לא לגמרי מעכלת שכאן זה הבית ודואגת להגיד תודה בכל פעם שזה מכה בי.

 לא צריך לפחד לחלום ולא צריך להתבייש לבקש את מה שאנחנו רוצים, גם אם זה רק בראש, במחשבות. מותר לנו לבחור אחרת והכי חשוב, כשהחלום צץ, לצאת החוצה ולהגשים אותו. הגשמה עצמית זאת לא קלישאה, זו יכולה להיות דרך חיים.

 וכאן אני פונה אליכם: אני פותחת את הבלוג שלי לשאלות שלכם. כל דבר שאתם רוצים לשאול בכל תחום. החל בחיים וכלה בשאלות ספיציפיות על קופנגן והסביבה. אם אתם מגיעים לאי ורוצים לקבל טיפים על מקומות, מסעדות, מסיבות או נופים אני כאן בשבילכם ואתם מוזמנים ליצור איתי קשר בטופס הפניה (contact me).