Here's to Us

סושי היתה הכלבה שלי במשך 12 שנים. כל מי שהכיר אותי באותה תקופה הכיר גם את סושי, לכל מקום שהייתי הולכת היא היתה באה איתי. כשהיתה בת שנתיים בערך אחותי מצאה אותה מסתובבת במכון הטכנולוגי בחולון שם למדה והביאה אותה אלינו הביתה. אחרי שבדקנו וחיפשנו אם היא לא הלכה לאיבוד למישהו החלטנו להשאיר אותה. היא היתה התינוקת הקטנה שלי, עברה לגור איתי בכל הדירות שגרתי ואני דאגתי לה וטיפלתי בה עד לרגע האחרון שהייתי צריכה להרדים אותה כשהיתה בת 14. 

כשהיא מתה חוויתי את אחת התקופות הכי קשות בחיי. הייתי אז בשנה הרביעית ללימודים, באמצע התנסות קלינית (סטאז) בבית לוינשטיין, מקום לא קל בפני עצמו, והייתי צריכה לאסוף את עצמי ולתפקד מול מטופלים אמיתיים שהיו צריכים אותי. אז תפקדתי ובערב כשהייתי חוזרת הביתה הייתי פורקת הכל ובוכה. במשך תקופה ארוכה לא יכולתי לחשוב בכלל על להביא כלב חדש. הרגשתי שאני בוגדת בה, שזה הבית שלה ושאף כלב אחר לא יכנס אליה הביתה. בעיקר גם לא רציתי להקשר שוב.

6 שנים אחרי שהרדמתי את סושי הקטנה שלי אני בקופנגן. יש פה הרבה כלבים באי הזה. הרוב נראים סתם כלבי רחוב אבל לרוב הם שייכים למישהו, למשפחה או למלון או אפילו לחוף מסוים. לכל כלב פה יש את הטריטוריה שלו וכל הכלבים יודעים בדיוק לאן הם שייכים ולאיזה צרות הם נכנסים כשהם הולכים בטריטוריה לא שלהם.

כמו כל הדברים שקורים באי הקסום הזה, הבנתי שגם לכלבים פה יש כוחות, הם מרגישים אותך, יותר מבכל מקום אחר. בחודשים הראשונים שלי בהדרין הרגשתי את זה במיוחד. ב-3 מקרים שונים, ברגעים קשים שחוויתי, הגיע משום מקום כלב והיה איתי; אחת באה אלי למרפסת באמצע הלילה וישבה איתי, אחד פשוט הגיע משום מקום באמצע הלילה וליווה אותי עד למלון שגרתי בו ואחת שתמיד הופיעה בכל פעם שצץ איזה משבר. תמיד הם העלו חיוך על הפנים וגרמו לי להבין שהכל בסדר ושאני לא לבד.

6 שנים אחרי שנמנעתי מלהיקשר לכלב חדש הגיע פאפי. הפעם הוא אימץ אותי. הוא הכלב שהיה שייך לבית הקודם שגרתי בו וכבר סיפרתי עליו בפוסטים קודמים. הוא כלב תאילנדי טיפוסי, גם במראה וגם בהתנהגות שלו- הולך, חוזר, מסתובב בטבע. הוא מחליט איך יראה היום שלו ובסוף תמיד הוא חוזר. כשפיטר ראה אותו בפעם הראשונה הוא ישר התאהב בו וקבע שזה הכלב שלנו.

בתחילת נובמבר עברנו לבית החדש שלנו ופאפי עבר לגור איתנו. המזל היה שהבית החדש נמצא באותה החצר של הבית הקודם אז פאפי נשאר בטריטוריה שלו. הכלב הכי רב-תרבותי שאני מכירה. מבין תאילנדית, אנגלית, עברית ופלמית ומגיב לכל השפות. הוא מקבל אוכל ועצמות שאנחנו דואגים להביא לו מכל מסעדה שאנחנו אוכלים, יש לו מיטה משלו ומלא חום ואהבה. ולא משנה איפה הוא מסתובב, בסוף כל יום הוא תמיד חוזר.

חודש וחצי שאנחנו גרים ביחד בבית החדש שלנו. לשנינו זאת הפעם הראשונה של מגורים רשמיים עם בן/בת זוג אבל באופן הכי מדהים שיכול להיות, זה הכי טבעי והכי נעים. במשך היום כל אחד עסוק בענייניו ובערבים אנחנו מארחים חברים לארוחות ערב, יוצאים ביחד או סתם נמרחים על הספה מול נטפליקס. 

כבר 4 חודשים שאנחנו בזוגיות בשפה זרה. אני מתעוררת באנגלית והולכת לישון באנגלית. אבל העובדה שזאת גם לא שפת-האם שלו הופכת את זה לקל יותר; אני לא מפחדת לטעות, להיפך, הטעויות הופכות את הכל למצחיק יותר. כשיש מילים שפשוט אי אפשר לתרגם לאנגלית אני מלמדת אותו בעברית ואפילו מצליחה להסביר לו סיטואציות מצחיקות שרק ישראלים מבינים, כמו הפחד מיומולדת שהופך ל-"הקיץ של אביה", או כמו שהוא מכיר עכשיו- Avia’s summer…אני דואגת ללמד אותו הכל על החגים והמנהגים. הוא כבר מזמן הבין שכל החגים אצלנו קשורים לאוכל ואוכל זה אחד הדברים האהובים עליו אז הוא מתחבר לדת ולחגים בשמחה ובכל יום שישי הוא לא שוכח להגיד לי שבת שלום. גם אני אוהבת ללמוד, להרחיב את אופקיי בכל מה שקשור לנצרות, לחג המולד, למנהגים הבלגיים שהוא גדל עליהם. זה נחמד ומעשיר לחיות במעין קיבוץ גלויות כזה, ליהנות מכל התרבויות, הדתות והמנהגים. בחנוכה חגגנו ביחד ובקרוב נחגוג את חג המולד. הבית כבר מוכן ומקושט עם עץ חגיגי שהכנו וגם כל התוכניות סגורות לערב החג ולחג עצמו עם החברים. מוכנים לפתוח את העונה באופן רשמי.

 אז הכריסמס בפתח והאי מתעורר לחיים; הרחובות מתחילים להתמלא, המסיבות לאט לאט חוזרות והאנרגיות באי עולות. זה מדהים לראות את השינויים שקורים פה באי מתקופה לתקופה, מחודש לחודש. ממש כמו לראות את עונות השנה מתחלפות מול העיניים. ומה שמדהים עוד יותר, זה שגם אנחנו משתנים אבל בניגוד לשינויים שחוויתי בשנים קודמות, השינויים האלה שאני חווה באי הרבה יותר ברורים. אני כבר לא אותה הבחורה שהייתי כשהגעתי לפה בפברואר האחרון. עברתי כל כך הרבה דברים מאז שהגעתי לפה שזה לא הגיוני שאני אשאר אותה בחורה. התבגרתי, התפכחתי, התמודדתי, חוויתי. האינטנסיביות של האי עובדת גם במישור הזה, במישור האישי. ובכל פעם היקום מתערב ומחליט מה יהיה. לא הייתי משנה שום דבר בדרך שעשיתי כי בזכות כל מה שעברתי הגעתי לאן שאני. כל הדרכים, הקשרים שחוויתי, הטעויות שעשיתי (או לא עשיתי), החברויות שפיתחתי, כולם הובילו אותי לכאן, לבית שלי בקופנגן, לאהבה שלי. ובראש שלי כל הזמן מתנגן המשפט המוכר שאני שומעת מהרגע שהגעתי לכאן- האי הזה, או שהוא מחבק אותך או שהוא בועט אותך. אני חושבת שבינתיים אנחנו מסתדרים לא רע.

חג שמח ושנה אזרחית טובה!

IMG_2655
פאפי, פיטר ואני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close