Home sweet home

התאקלמתי. נכון שאמרתי את זה כבר מזמן, אבל הפעם, אחרי כמעט 9 חודשים של חיים על האי, אני מרגישה התאקלמות אחרת. לא כזו של להרגיש בבית, את זה אני מרגישה כבר מזמן, אלא של כל הדברים האחרים: הטעמים, הריחות, הצרכים.

זה התחיל כשההורים שלי היו פה ולקחתי אותם למסעדות האהובות עלי. בכל ביס אני מתענגת ואמא שלי בוהה בי ולא מבינה מה קרה לחוש הטעם הכל כך מפותח שלי. זה המשיך ביציאה האחרונה שלי מהאי לפני פחות מחודש ללאוס ובנגקוק. הריחות החריפים של הבישולים ברחובות בנגקוק לא הגעילו אותי, להיפך, גרמו לי להרגיש כאילו אני הולכת בסביבה המוכרת שלי. ההגעה למקדונלדס כבר לא ריגשה אותי כמו פעם ואפילו לא היה לי כזה טעים. הסתובבתי שעה ב-H&M ולא הבנתי מה אני מחפשת שם בכלל. כל הדברים שכאילו חסרים לי בקופנגן כבר לא כל כך חסרים לי וכמו בכל יציאה, רק חיכיתי שהזמן יעבור ואני אחזור לשם, לבית שלי.

חשבתי על זה הרבה בזמן שהייתי ב”חוץ”; בחיים לא טסתי לחו”ל או יצאתי לחופשה וחיכיתי שהיא תגמר כדי שאוכל לחזור הביתה וכאן זה קורה. מוזר, לא?

לאוס היתה נחמדה, לא יותר. הייתי שם לצרכים פורמאליים של שגרירות וכאלה אז לא חיפשתי יותר מדי אתגרים. ישנתי שם במלון שהיה במרחק של כ-10 דקות הליכה ממרכז העיר ושוק הלילה. כשחזרתי למלון בשעה לא כל כך מאוחרת בערב הרחובות היו כבר נטושים, כמעט ללא תנועה של כלי רכב וכמעט ללא אנשים ברחובות. הלכתי לבד ברחוב ולראשונה בחיי הרגשתי לא נעים. ההרגשה הזאת הפתיעה אותי. כל חיי אני מטיילת לבד בעולם, הולכת ברחובות בכל שעות היממה, כולל בשעות הקטנות של הלילה כאילו אני הולכת ברחובות ת”א, בלי שום פחד. אבל אחרי החיים ב”קיבוץ” הזה שנקרא קופנגן והביטחון הזה שאני מרגישה פה, פתאום בחוץ, בסביבה לא מוכרת, הכל מרגיש פחות נעים.

אחרי לאוס חזרתי לבנגקוק ל-4 ימים של קניות מעולות ומפגש עם חברים מהבאולינג מכל מיני מקומות בעולם שהגיעו לתחרות שהיתה באותו הזמן בבנגקוק. היה מרגש להכנס לאולם באולינג אחרי 8 חודשים שלא הייתי בכזה ולראות את כולם אחרי הרבה שנים שלא ראיתי חלק מהם.

הביקור בבנגקוק, מלבד קניות, היה גם ביקור עסקי. כבר כמה חודשים שאני מפתחת בראשי את הרעיון של להקים מותג של חולצות טי יוקרתיות ואיכותיות. בהתחלה החלטתי לרדת מזה אבל אחרי מספר חודשים שלא הפסקתי לחשוב על הרעיון ועם הרבה עידוד ותמיכה של החבר החלטתי ללכת על זה. זה הולך להיות תהליך מורכב וארוך אבל אני ממש מאמינה בזה אז אני בטוחה שזה יצליח. בבנגקוק נפגשתי עם ספקים והתייעצתי עם אנשי מקצוע וחזרתי עם הרבה ידע ומוטיבציה. בנוסף לחולצות, המותג שלי, Look for a sign כולל גם את התכשיטים שאני מכינה. הגעתי בבנגקוק לחנויות מדהימות של אבנים מיוחדות מכל מיני מקומות בעולם וביליתי שם כמעט יום שלם. הרגשתי כאילו אני בחנות ממתקים ענקית ולא רציתי לצאת משם.

IMG_2097
אני בדרכים

אז חזרתי לאי עם ויזת עבודה ולא ויזת תייר כמו שעשיתי בפעמים הקודמות. יש לי עכשיו אישור עבודה מסודר ואפשר להגיד שאני חוקית לכל דבר בתאילנד. חזרתי עם המון חומרי גלם ועם המון ידע והתחלתי להריץ את המותג. בינתיים התכשיטים הם בפרונט, יוצרת ומוכרת לפי הזמנה ולפי בקשות מיוחדות לכל מיני אנשים ברחבי העולם. החולצות עדיין בתהליך אבל אני מאמינה שזה יתפתח בזמן הקרוב.

מלבד הבייבי הקטן יש גם את הבייבי הגדול שלי. אחרי כמעט 3 חודשים של חיים ביחד זה מרגיש טוב יותר מתמיד. זה כיף, זה נכון, זה קל ולא מתאמץ והחלטנו שאנחנו עוברים לגור ביחד. האמת היא שאחרי שבועיים שהיינו ביחד הוא הציע שמתישהו בזמן הקרוב נעבור לגור ביחד. יפעת התל אביבית ישר נרתעה; מה בוער? בוא נראה איך זה זורם ומתקדם ואז נחליט החלטות גורליות שכאלה. אבל אחרי כמה שבועות ביחד יפעת התל אביבית הבינה שהיא כבר מזמן לא בת”א אז הגיע הזמן להתקדם ולשבור את המחסומים.

יום אחרי שחזרתי מבנגקוק מצאנו את הבית שחיפשנו. בית גדול ומרווח שנמצא בבנייה מתקדמת ואמור להיות מוכן בזמן הקרוב. הכל הולך להיות חדש והמטבח יהיה כזה מפנק שאני אפילו חשבתי על להתחיל ממש לבשל. בינתיים הוא עבר לגור איתי וכבר שבועיים שאנחנו חיים ביחד. כל החברים אמרו לנו שזה המבחן האמיתי, שני אנשים בבית קטן, אבל זה טוב לנו ואפילו שצפוף אנחנו נהנים מכל רגע ומתרגשים ביחד לקראת המעבר לבית החדש.

כחלק מההתאקלמות הבנתי דבר אחד ומיוחד שמאפיין את כל מי שסובב אותי. כולנו כאן לבד. אין את המשפחה או החברים מהבית מאחורינו, אז החברים הקרובים כאן באי הופכים להיות המשפחה. כולנו כאן דואגים אחד לשני וכשצריך, תומכים ועוזרים אחד לשני וזה מדהים בעיניי. הלבד אף פעם לא מרגיש לבד והביחד מרגיש כמו מפגש משפחתי של כל הקרובים שהגיעו מכל מיני מקומות בעולם.

אז ההתאקלמות במסע הזה ממשיכה, כל פעם מתגלה עוד שכבה ועוד עומק, עוד צורך ועוד יעד שצריך לכבוש כדי להגיע להרגשה של חיים מלאים ומספקים יותר. גם כשחיים חיים פשוטים ומושלמים על אי בודד, הרצון להמשיך לגדול ולהתפתח קיים. משום מה דווקא פה, באי הבודד שלי, אני מרגישה שכל האופציות פתוחות לפני ואני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה!

IMG_1520
המשפחה שלי בקופנגן

 

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close