I'm coming home

כמעט שנה וחצי מאז שעזבתי את הארץ. כמעט שנה וחצי מאז שהגעתי לאי, לתקופה של חצי שנה, עם מזוודה אחת של 18.5 ק”ג ומלא חלומות, בלי שמץ של מושג מה הולך להיות ולאן האי הזה יקח אותי. כמעט שנה וחצי והנה הגיע הזמן לחזור לביקור מולדת.

בשבוע שלפני הנסיעה רמת ההתרגשות היתה בשמים. הייתי מתעוררת בשעות לא שיגרתיות של הבוקר מלאה במחשבות על מה יהיה ואיך יהיה לחזור. זאת לא עוד נסיעה של כמה ימים באחת המדינות שסובבות את תאילנד לחידוש הויזה, זאת נסיעה ראשונה חזרה הביתה, לארץ, מאז שעזבתי. נסיעה ראשונה חזרה ל”מערב”, נסיעה ראשונה ארוכה עם בן הזוג.

כבר מהחודשים הראשונים אחרי שעזבתי ידעתי שכשאחזור לארץ לא אהיה אותה יפעת שעזבה, לחזור אחורה לא היתה אופציה בשבילי. עברתי כאן כזאת כברת דרך על האי שזה היה נראה אפילו בלתי אפשרי. ההתרגשות והציפייה של לפני הנסיעה היו בעיקר המחשבות של איך זה יהיה לחזור בתור “יפעת החדשה”. לחזור לעיר שלי, למשפחה שלי, למקומות הבילוי האהובים, לבאולינג, לשווארמה…הוי כמה התגעגעתי לשווארמה..

ת”א היתה היעד הראשון. הגעתי לשם בתור תיירת ותמיד אמרתי שת”א זאת העיר הכי מושלמת לתיירים, אבל היו כ”כ הרבה עיניינים ודברים לטפל בהם, עינייני בירוקרטיה למיניהם, מעין תחושת לחץ כזאת שלא הרגשתי מאז שעזבתי. אבל, למרות כל זה, זאת הפעם הראשונה של החבר בארץ הקודש, אז כן טיילנו וביקרנו בכל המקומות שהם חובה לתיירים המתחילים; ירושלים, ים המלח, קפיצה לרמת הגולן וביקור קצר בקיבוץ. פיטר אהב את הטיולים בארץ ואהב את ת”א אבל כן עבר איזשהו הלם תרבות קל בכל מה שקשור למנטאליות הישראלית, בכל זאת גר כבר יותר מ-3 שנים על אי בודד ומגיע במקור מעיירה ציורית אי שם בבלגיה. אבל בסה”כ היה טוב; הרבה משפחה, הרבה חברים, בילויים, נעלי עקב, מסיבות ופעמיים שווארמה, כבר ציינתי כמה התגעגעתי לשווארמה?

 משם המשכנו לעיירה הציורית בבלגיה, Massmechelen (לקח לי 3 ימים ללמוד איך אומרים את זה…), היישר לחתונה של אחות של פיטר ולמשפחה השנייה, אבל הפעם ידעתי שאני באמת הולכת להיות תיירת. הכרתי את כל המשפחה וכולם קיבלו אותי בצורה מאוד חמה ונעימה. מזג האויר היה מושלם בצורה לא אופיינית מסתבר לבלגיה ופיטר דאג לעשות לי את ה”גרנד טור” ובין לבין היו ביקורים אצל המשפחה, החברים ואכילה בלתי פוסקת של ה-Frituur, הציפס הבלגי/הולנדי המושלם, כשבכל פעם דאגו להזכיר לי שהמקור של הציפס הוא בבלגיה.

ביום השלישי לקחנו זוג אופניים מחברים ורכבנו לנו להולנד (מרחק של 30 דקות נסיעה). נזכרתי איך בכל פעם שאני באירופה זה מדהים אותי מחדש, המעברים האלה בין המדינות. אחרי כמה ימים, כשמזג האויר המשיך להיות מושלם, החלטנו לדחות את הנסיעה המתוכננת לברלין ולהשאר עוד כמה ימים בבלגיה. נסענו צפונית- מערבית לבלות כמה ימים בעיירה ציורית אחרת, על חוף הים של בלגיה. היה מושלם, זאת היתה הפעם הראשונה שהיינו רק שנינו, בלי משפחה, בלי חברים, בלי מחוייבויות… כמו תיירים אמיתיים.

 אחרי קצת יותר משבוע בבלגיה טסנו לברלין לשבוע. הייתי בעבר בברלין אבל הפעם זאת היתה חוויה אחרת. חוץ מלסמן V על כל האתרים התיירותיים, יצאנו להרבה מסיבות עם חברים מקומיים וראיתי ברלין שונה. סוף סוף יצא לי לראות את חיי הלילה שכולם מדברים עליהם; מועדוני האנדרגראונד החשוכים עם הרשימות כניסה המטורפות, המסיבות שמתחילות ביום חמישי ונמשכות רצוף ללא הפסקה עד יום שלישי. אנרגיות מטורפות של עיר מערבית ומודה שזה היה קצת חסר לי. הסתובבנו ברחובות, עשינו קניות ובעיקר נהנו מהביחד, רק שנינו.

חזרה לבלגיה לסיבוב אחרון של כמה ימים בעיירה הציורית, סיבוב “שלומים” ופרידות ומשם חזרה הביתה, לאי שלנו. מבחינתי החזרה הביתה היתה מלווה בתחושות אמביוולנטיות. מצד אחד, התגעגעתי לפינה הקסומה שלנו בבאן טאיי, לבית שלנו, לכלב שלנו, לחברים ולתחושת החופש הבלתי נגמרת. מצד שני, אירופה היתה טובה אלי (לא לדבר על השיער המושלם שהיה לי באירופה) והמחשבה שבכל רגע נתון אנחנו יכולים לגור שם קסמה לי מאוד. מבחינת פיטר זה היה אחרת לגמרי. הוא חיכה כבר לחזור וכשהיינו על המעבורת מקוסמוי לקופנגן והתחלנו לראות את האי שלנו באופק, זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מתרגש בצורה כזאת. אצלי ההתרגשות הגיעה קצת יותר מאוחר. נכון, כשירדנו מהמעבורת היתה תחושה נעימה כזאת של חזרה הביתה, אבל רק כשהגענו לבית שלנו ונכנסנו פנימה, הרחתי את הריח המוכר של הבית ואמרתי תודה. בהמשך הערב, אחרי התאקלמות קצרה, יצאנו לארוחת ערב עם חברים. ההתרגשות של החזרה אצלי רק הלכה וגברה בזמן הנסיעה על האופנוע, הרחובות המוכרים, הריחות של הבישולים ברחובות, הבריזה מהים, תחושת החופש. כל אלה הזכירו לי כמה טוב לחזור הביתה.

אז חזרנו!! עם מעט עודף משקל (כבר ציינתי את השווארמה…) ועוד שתי מזוודות, עם הרבה חוויות ומזכרות ובעיקר ניחוחות של בית, משפחה וחברים. היה חלום אבל כיף להתעורר ולגלות שאנחנו בחלום ישן/חדש, עדיין מתאוששים ונהנים מהשקט והשלווה בפינה הקסומה שלנו בבאן טאיי ומתחילים כבר לתכנן את היעד הבא….