Out of time

כמעט חודש עבר מאז היומולדת שלי, ה-יומולדת. המספר העגול הזה שנשמע כל כך גדול.

שנה שעברה פירסמתי פוסט יומולדת שבו הסברתי את חשיבות היום הזה בעיניי, את חודש החגיגות שמגיע בכל סוף יולי ונמשך לאורך כל חודש אוגוסט עד ליום הגדול ועדיין, שום דבר לא משתווה לחגיגות של גיל עגול.

למודת נסיון משנים עברו, לא חיכיתי לשום הפתעה. כבר מזמן למדתי ש”אם אין אני לי מי לי”, במיוחד בימי הולדת. במשך שנים חיכיתי להפתעה, למתנה או אפילו רק לציון מהבן זוג שהיה לי באותו זמן נתון וברוב השנים ספגתי אכזבות.

השנה, שנת ה-40 שלי, אני נמצאת במקום אחר. לאחר יותר משנה וחצי שיצאתי למסע שבו אני מגלה על עצמי יותר ויותר דברים ולאחר שנה של זוגיות בריאה עם בחור מהמם, ולמרות שבכל פעם מדהימה אותי ההבנה של כמה הוא מכיר אותי, עדיין לא השארתי שום מקום לספק.

בערך חצי שנה לפני היומולדת הודעתי לפיטר שאני רוצה מסיבת הפתעה בוילה, כאן בקופנגן. ברור לי שהפתעה זאת כבר לא תהיה אבל במשך חודשים צחקנו על הרעיון שהוא מתכנן לי מסיבת הפתעה. באותו היום שהודעתי לו על המסיבת הפתעה שהוא צריך לארגן לי הודעתי גם לחברה הטובה שלי שזה התכנון ושתעזור לו עם כל הפרטים. וכך היה. יפעת ה”ישנה” לא היתה אומרת כלום אלא יושבת ומחכה שיפתיעו אותה כי זה הדבר שהכי רוצה אבל יפעת החדשה, הבוגרת ולמודת הנסיון יודעת כבר שזה לא עובד ככה. שצריך לדבר ולהגיד בדיוק מה שהיא רוצה אחרת אף אחד לא יידע. ההבנה הזאת נחתה עלי לפני יותר משנה כשקראתי לראשונה את הספר “ארבע ההסכמות” בו דון מיגל רואיס מדבר על דברים כל כך בסיסיים ויחד עם זאת כל כך אמיתיים ונכונים, שהיישום שלהם בחיי היום- יום, הופכים את החיים לכל כך פשוטים, “נטולי דרמה” כמו שאני קוראת לזה.

אז היום הגדול הגיע והוא היה מושלם. נכון שהפתעה זאת לא היתה אבל כן זכיתי להפתעה כשפיטר ונטלי, חברתי הטובה, דאגו לקשט את כל הוילה בבלונים ושלטים שפיטר הזמין לכבודי מראש ללא ידיעתי. הוא אמר לי שמסיבת הפתעה הוא לא יכול לארגן לי כי אני כבר ארגנתי אותה, אבל בכל זאת כן ניסה להפתיע אותי עם כל הקישוטים ברחבי הוילה והבריכה והארגון המושלם לאורך כל הערב כולל קייטרינג מושקע והכנת תוכנית אומנותית שכללה ליין אפ של מיטב הדיג’יים באי.

המסיבה היתה מושלמת!! בדיוק כמו שרציתי ואיך שתכננתי שיום ההולדת ה-40 שלי יראה. כל החברים הגיעו ואפילו זכינו לביקור של המשטרה שבאה לבדוק שהכל תחת שליטה. וכמו שחבר טוב אמר, זאת לא מסיבה אמיתית כל עוד לא מגיעה משטרה… אז כמעט חודש עבר מאז אותה המסיבה שנמשכה יותר מ-24 שעות. הרבה השלמת שעות שינה ושקיעה איטית של האדרנלין, הרבה עליות ומורדות וכתר אחד עם המספר 40 שלא יורד לי מהראש מאז אותה מסיבה. החלטתי שזאת “שנת הכתר” וכל עוד אני בת 40 אני יכולה לחבוש אותו.

 כמידי שנה, עם הגעת היומולדת מגיע גם הזמן להסקת מסקנות וסיכומי השנה שחלפה. מאז שיצאתי למסע הזה אני לומדת עוד ועוד דברים על עצמי ומאז שהכרתי את פיטר, אני לומדת גם על איך לחיות ביחד עם מישהו שונה ממני. שונה במנטליות, בחינוך ובערכים, אך יחד עם זאת, אנחנו מקבלים אחד את השניה כמו שאנחנו, לא מנסים לשנות או להאיץ אלא לומדים יותר ויותר אחד מהשניה וחיים בהרמוניה בתא המשפחתי הקטן שלנו. דווקא בגלל הקבלה הזאת של השוני הזה שבינינו, השוני של מאיפה שבאנו, מאיך שגדלנו, אני מצליחה ללמוד ממנו הרבה. אחד הדברים החשובים שלמדתי ממנו השנה זה סבלנות, מהי. בתור ישראלית המילה הזאת לא היתה קיימת בלקסיקון שלי. כישראלית, אני רוצה הכל “כאן ועכשיו”. אבל בחיים האמיתיים ובטח בחיים הקופנגנים, זה לא עובד ככה.

המשפט התאילנדי הכי שכיח באי הוא Mai pen rai שאומר, הכל יהיה בסדר. ובמילים אחרות, שחררי, בלי לחץ, לאט לאט. ובאמת רק ככה זה עובד פה. נסיון להאיץ תהליכים רק מביא לתחושת תסכול כשבעצם מה שצריך לעשות זה לשחרר ולסמוך על עצמך, לדעת שכל דבר יגיע בזמן הנכון לו. ורק עכשיו, אחרי יותר משנה וחצי באי ובשנת ה-40 שלי, אני מתחילה להבין את זה ולראות במו עיניי שזה באמת עובד, בכל הבחינות. בצורה מטאפורית די מגניבה, אם יורשה לי, בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה עד שהגיעו לארץ המובטחת. גם לי לקח 40 שנה להגיע ל”ארץ המובטחת”, לנחלה, לשקט ולשלווה, לאהבה. אז יש משהו בסבלנות הזאת, אתם לא חושבים?

מאחלת לכולנו שהשנה הזאת תמשיך להיות מלאה באושר, בריאות, אהבה וסבלנות, כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

שנה טובה!