עד לפני שבוע זה היה רק בחדשות והאי הקסום שלנו התנהל כרגיל. ואז, באיחור אופנתי כמו בכל התחומים האחרים, הקורונה הגיעה גם לפה. זה התחיל בשמועות שרצו בפייסבוק ובסופו של דבר, הרגע הגיע והידיעה אומתה- יש חולת קורונה באי.
במשך החודשיים האחרונים העולם כמרקחה והתקשורת "חוגגת". כשרק התפרצה הקורנה במזרח, החדשות בישראל דיווחו באדיקות ובהיסטריה הראויה וחברות החדשות פנו אלי שאדווח מתאילנד על ההתנהלות. ברוב המקרים כשסיפרתי להם שאני גרה בקופנגן ואין כאן שום אזכור לקורונה והכל כרגיל, אמרו לי תודה אבל זה לא מה שהם מחפשים. הם רצו לשמוע על הפחד, לראות את המסיכות על פני האנשים ובעיקר לשדר את הדרמה. בתור בעלת תואר בתקשורת זה היה לי דיי ברור, אם אין דרמה זה לא מעניין או לא יכנס לכתבה בחדשות ובכל זאת זה הדהים אותי, כל שיחת טלפון מחדש. אז תאילנד היתה בין המוקדים הראשונים שנפגעו אחרי סין אבל עדיין לפי הנתונים שחשפו, זה לא היה כזה נורא ובטח שלא הגיע לקופנגן. ואז זה התפשט לאירופה, לארה"ב וישראל ויותר ויותר אנשים התחילו לדבר על זה באי (עד אז אני, בתור הישראלית היחידה בחבורה, הייתי היחידה שמעודכנת בכל ההתרחשויות).
ככל שהמצב בעולם הלך והחמיר התחילו להבין שזה יכול להגיע גם לפה, במיוחד כשהגבולות עדיין פתוחים ובניגוד לישראלים שביטלו את החופשות שלהם, התיירים מאירופה ממשיכים להגיע. אז פתאום רואים אלכוג'ל בכל מקום, מסיבת הפולמון שהיתה בתחילת חודש מרץ בוטלה, בכל מזח באי יש נציגים שמודדים חום לכל מי שיורד מהמעבורת ואפילו מדדו חום בכניסות למסיבות הגדולות באי. בשבוע שעבר הבינו שאנחנו כבר לא חסינים והחליטו לבטל את כל המסיבות באי לזמן בלתי מוגבל. ימם בודדים לאחר מכן נודע על החולה המאומתת באי וביה"ח המקומי פרסם כי ההמלצה היא להשאר כמה שיותר בבית, להמנע מהתקהלויות, לשמור מרחק מאנשים ובגדול, כל ההמלצות שרצות בעולם בחודשים האחרונים.
פיטר ואני החלטנו שמעכשיו אנחנו נשארים יותר בבית. כן, אנחנו יוצאים לקניות בסופר או לסידורים דחופים, אבל המפגש היחידי עם חברים הוא רק דרך המרפסת. בזמן שרוב החברים שלנו באי מתנהגים כרגיל, עושים מסיבות ביתיות ונפגשים בחבורות בים או בבריכה, אנחנו הבנו שאנחנו אחראים רק על עצמנו ובתקופה הקרובה ככה זה הולך להיות. נכון, יש כרגע רק חולה אחת אבל האי הזה קטן ואי אפשר לדעת באמת עם כמה אנשים היא באה במגע ועם כמה אנשים אלו באו במגע וכן הלאה וכן הלאה.
אני קוראת הרבה פוסטים שאנשים מעלים מכל רחבי העולם בפייסבוק, באינסטגרם ובאתרי החדשות וחושבת מה עוד ניתן לומר שלא נאמר. וירוס הקורונה אמיתי, קונספירציות של הממשלות בעולם או לא, זוהי מגיפה כלל עולמית. נכון, זה דומה לשפעת שגובה יותר קורבנות מדי שנה, אבל עם השפעת מדינות מתוקנות יודעות להתמודד. הלא נודע שהגיע עם הווירוס הזה הוא הגורם שהצליח להלחיץ את המערכת. וכן, כנראה שזה הולך להשאר פה עוד הרבה זמן אבל אני מאמינה שעם הזמן ילמדו את הנגיף וימצאו דרכים להתמודד איתו כך שזה יהיה עוד סוג של שפעת.
אנשים מדברים על כך שזה זמן טוב להתכנס בתוך עצמך, שזה העונש שהעולם קיבל בגלל המרדף אחרי הזנב של עצמנו ותרבות הצריכה, שהאנושות היא היא הווירוס, שצריך להעריך את מה שיש ועוד ועוד… מצטערת אבל אני חושבת שהכל בולשיט אחד גדול! ברגע שתוכלו לצאת מהבית ולחזור לחיי השיגרה תשכחו מהר מאוד את הבידוד ואת ה"התכנסות הפנימית" שחוויתם. המים כבר לא יהיו כחולים בתעלות בוונציה והדולפינים לא ישחו קרוב לחוף כי התיירים יחזרו לשם הכי מהר שיוכלו. כבר לא תעריכו את העובדה שאתם חיים ובריאים כי תחזרו להתייחס לבריאות שלכם כמובנת מאליה. אני מאוד מאמינה במחשבה שצריך לחיות את הרגע, את ההווה. העבר היה ואת העתיד איש לא יודע, אבל אולי ורק אולי, בזמן שכולנו בבידוד, כדאי להתחיל לחשוב על "היום שאחרי" ואיך נתייחס לעצמנו אחרי שכל זה ייגמר. בואו נרד מהעץ ולא ננסה להציל את העולם אלא שכל אחד תחילה יתייחס לעצמו ולסביבה הקרובה שלו ויבין איך (אולי) הוא הולך לעשות את הדברים אחרת. ועד שזה יקרה…תשארו בבית!
**מוגש כחומר למחשבה מאת "נציגתנו בקופנגן".
KohPhangan- Love story 