Missing

בדיוק שנה עברה מאז שראיתי את המשפחה שלי, לפני שהעולם התחיל להשתגע ולההפך למשהו שלא הכרנו קודם, כשיכולנו פשוט לעלות על טיסה ולראות את האנשים היקרים לנו.

בתור ספורטאית לשעבר (או יותר נכון, ספורטאית בחופשה) גדלתי להיות טיפוס תחרותי ששואף להגיע להישיגים ולשבור עוד ועוד שיאים, וגם הפעם זה קרה – שיא שלילי אם אפשר לתאר את זה ככה. שנה שלמה בלי לראות את ההורים שלי, אחותי והאחייניות שלי. ב"עולם הקודם", ההורים שלי דאגו להגיע לפה לפחות פעמיים בשנה וגם אנחנו הגענו לביקור באמצע אז הצלחנו ליצור איזה רצף של מפגשים כל חצי שנה בערך, והזמן גם ככה עף לו אז לא באמת הצלחתי להגיע לרמה של געגוע. אבל שנה שלמה זה שיא חדש וקשה.

כשהתחילה המגיפה בעולם והגבולות התחילו להסגר היה לי ברור שאני נשארת פה, באי שלי, בבית שלי. בהתחלה עוד היינו אופטימיים וחשבנו שביולי- אוגוסט הכל יהיה מאחורינו. ואז האופטימיות עברה לספטמבר- אוקטובר, תקופת החגים שהיינו אמורים לבלות בחופשה בישראל. משם זה המשיך לדצמבר- ינואר שכמובן לא קורה ועכשיו כבר אין תחזיות- רק תקווה לחיסונים ושנה טובה יותר.

אז מה היה באי בשנה שחלפה? בגדול, לא יותר מדי ובקטן, הסתגלות לעולם חדש, עולם שבו אין טיסות נכנסות ואין תיירים שפוקדים את האי וממלאים אותו בעיקר לפני המסיבה של הפול מון בכל חודש, עולם של ללכת ברחובות בנגקוק העמוסה ולא לראות תיירים אלא רק תאילנדים שבכל פעם התרגשו ושאלו איך הגענו לפה. עולם שאמא ואבא לא יכולים להגיע לבקר.

אין ספק שאנחנו חיים פה בבועה. מאז המקרה הראשון (והיחיד) של חולת קורונה שהתגלתה באי בסוף מרץ האחרון לא היו שום מקרים של קורונה באי. בחודשים הראשונים היה סגר לילי והמסעדות היו פתוחות רק לטייק אווי, היו מסיכות, אלכוג'ל ונטפליקס. ביולי חזרו המסיבות ויחד איתן, החיים "הרגילים" באי, חיים באי ללא תיירים. הזרים שגרים פה נשארו ואיתם גם לא מעט תיירים שהגיעו בחורף שעבר לעונה ועשו חישוב מסלול מחדש אחרי שאירופה התחילה להסגר, אז במקום לחזור הביתה לקיץ נשארו פה. וככה נוצר המצב של כולנו ביחד, בקיבוץ קופנגני אחד גדול.

זה נחמד לחיות בבועה, במיוחד בתקופה שכזאת, כששומעים על הקורונה ועל הכאוס שקורה בעולם רק מדפדוף בפיד של הפייסבוק, כשאין כל שעה עגולה חדשות שמדברות על מספר הנדבקים היומי. כשהשמש זורחת כמעט כל יום, החוף במרחק הליכה (רכיבה על אופנוע), המסעדות פתוחות וכמעט כל ערב יש מסיבה איפשהו. לא מפחדים לשבת קרוב או להתחבק עם חברים או לקחת שלוק מהקוקטייל שבדיוק הכינו להם. אלה החיים פה, כמו פעם רק שקט יותר ורגוע יותר (אם אפשר). לנו זה נראה הכי טבעי אבל ברור לנו שזה כבר לא.

הרבה דברים השתנו מאז שהתחילה המגפה העולמית וגם אנחנו, פיטר ואני, השתנינו. למרות העובדה שאנחנו חיים במקום שכאילו עצר מלכת, הרשינו לעצמנו לגדול, להתפתח ולהתחיל לחלום. התחלתי לבשל ! בארץ, הבישול היחיד שלי הסתכם בלחמם כוכבים של מאמא עוף בטוסטר ועכשיו, נהייתי מומחית בלהכין שניצלים, קציצות, קובה (עם עזרה רבה מהצד העיראקי שלי..), התחלתי לבשל מרקים (מה שתמיד היה נראה לי הדבר הכי מסובך בעולם), התחלתי לאפות עוגות ועוגיות (ותודה לאמא על המתכונים והשיחות וידאו לוודא ש"ככה זה אמור להראות") ובאופן כללי להיות יותר יצירתית במטבח (= למלא את הזמן הפנוי שנהיה לי). אבל הדבר הכי משמעותי שהתקופה הזאת הביאה היא ההבנה שאנחנו מוכנים להרפתקאה חדשה, שהגיע הזמן לצאת מפה ולהתקדם הלאה. תמיד אמרתי שכל דבר שקורה קורה מסיבה כלשהי וגם עכשיו, ברור לי שזה הזמן שלנו לעשות את הצעד הזה. יש יעד ויש תאריך ויש 4 מזוודות גדולות שמוכנות להתמלא אבל עדיין ברור לנו שהמציאות העולמית שונה מזו שאנחנו מכירים, אז אנחנו מחכים. בעיקר מקווים שהפעם שום דבר לא יפגע לנו בתוכנית. בסופו של דבר, התכנון מרגש לא פחות. זה יקרה רק בעוד כמה חודשים אבל פיטר ואני כבר מוכנים, נרגשים ומצפים לעולם האמיתי ולחיים החדשים שיהיו לנו.

מבטיחה לשתף את הסיפור המלא וכל הפרטים בהמשך ובנתיים, מאחלת לכולכם שנה אזרחית טובה ועמוסה בבשורות טובות.

אהבה ונשיקות מקופנגן.