Somewhere Over the Rainbow

איזה מסע זה היה… קופנגן, אי הקסמים…

כל מי שעקב אחרי כל הפוסטים שלי יודע שהכל התחיל ממסע קטן אחד, אי שם לפני 3.5 שנים, הפסקה של אמצע החיים. מסע של חצי שנה שהתארך לשנה שהתארך לאין סוף, זמן בלתי מוגבל. מסע שהתחלתי לגמרי לבד ונהפך לזוגיות שתמיד חלמתי עליה. מסע שהתחיל במלון בהדרין, עבר לריזורט שהפך למשפחה, המשיך לבית עם חדר אחד וכלב בג׳ונגל והפך לבית חדש ומושלם עם 2 חדרי שינה ו-3 כלבים באותה השכונה, בג׳ונגל.

ככה הכל התחיל…. פאפי ואני בבית הראשון בג'ונגל (מאי 2018)

יצאתי למסע, להפסקה קצרה של אמצע החיים, להגשים חלום שהיה בקליפה האחורית של המוח וזכיתי במסע שבו גיליתי את עצמי. זה דיי קלישאתי אבל זה נכון. כבר חשבתי שבגיל 38 אני מכירה אותי, יודעת בדיוק כל פינה בלב, כל מסלול במוח אבל אז הגעתי לפה, לבד, ומכאן הייתי צריכה להתקדם, להמציא את עצמי מחדש כדי לשרוד.

הלבד זה ממש לא החלק הבעייתי בשבילי. ברוב החיים הבוגרים הייתי לבד, לכל הטיולים שיצאתי מסביב לעולם יצאתי לבד. אבל בסוף תמיד חזרתי הביתה, למשפחה ולחברים. והפעם, הפעם זה היה אחר. גם כשהיו זמנים קשים וחשבתי שאולי זה באמת קשה, לא עברה לי המחשבה שאני רוצה הביתה. הרגשתי שאני צריכה להמשיך ולהתמודד. זה היה הסימן הראשון לזה שהשתנתי, יפעת הישנה היתה מוותרת לעצמה כי זה הרי הכי קל לחזור הביתה, למוכר. יפעת החדשה נשארה, ועוד איך נשארה! נשארה והסתדרה, התאימה את עצמה למצב ושרדה. והתאהבה. 

בכל פעם שאני חושבת 3 שנים אחורה זה מדהים אותי עד כדי טירוף. הייתי כזאת ״צעירה״ כשהגעתי לפה…ויחד עם זאת אני מסתכלת אחורה, נזכרת ברגעים מסויימים שעברתי ובאותה נשימה טופחת לעצמי על השכם, עשיתי את זה! 

זהו סיכום של תקופה מדהימה שקיבלתי במתנה, מתנה שנתתי לעצמי פתאום ב״אמצע החיים״ ושינתה את המסלול שחשבתי שידוע מראש. אז בזמן שצצים עוד ועוד בלוגים על אנשים ומשפחות שעושות את דרכן אל האי, אל החלום, החלום הפרטי שלי מסתיים ומפנה את מקומו לחלום חדש- לגור באירופה הקלאסית. אין ספק שהקורונה שינתה את כל העולם ולמרות שלא ״חווינו״ באי יותר מדי קורונה, הקורונה הגיעה גם לפה ושינתה את האי לגמרי. יש שיגידו לטובה ויש שיגידו לרעה, ואני אומרת שזה כבר לא האי שהכרתי. שהקסם לאט לאט הלך והתפוגג ועכשיו אנחנו מוכנים למשהו אחר, ליותר ממה שיש לאי הזה להציע לנו.

כאמור, השלב הבא בסיפור הוא אירופה. פיטר ואני החלטנו שאנחנו מוכנים להתקדם ולחזור ל״עולם האמיתי״. אז בעוד כשבועיים אנחנו אורזים את החיים שלנו בג׳ונגל ב-3 מזוודות גדולות (ועוד כלוב לפאפי) ועוברים להתמקם בבלגיה (עם עצירה שלי בישראל…). קופנגן תמיד תהיה הבית ואנחנו מתכננים לחזור ולבקר כמו כל ה״תיירים״ שמגיעים לעונה, אבל שנינו חווינו הרגשה של מיצוי ורצון לכבוש את העולם הגדול. אנחנו מוכנים לצעד הזה כבר כמעט שנה ובגלל מגבלות קורונה, מזג אויר וענייני בירוקרטיה דחינו את ההחלטה עוד ועוד. אבל עכשיו הכל מוכן. הקיץ כבר כאן, הקורונה גם (וכנראה שלא תיעלם בקרוב…), כל האישורים מוכנים כולל קבלת רשיון לעבוד בתור פיזיותרפיסטית בבלגיה. הכל מוכן לשלב הבא במסע שלנו.

יום הולדת אחרון באי (אוגוסט 2020)

הבלוג הזה ימשיך להתקיים ואמשיך לכתוב על המסע החדש שלי באירופה. הבלוג ימשיך להתקיים בתור Kohphangan love story  כי קופנגן תמיד תהיה סיפור האהבה שלי. בקופנגן התאהבתי בעצמי מחדש וכשהגיע הזמן הנכון, הכרתי אותו והתאהבתי בו. למדתי לשבור את החומות שבניתי מסביבי בחיי הרווקות של תל אביב, למדתי לנטרל את הדרמות שמסתבר שהיו חלק מובנה בי. סיפור אהבה שמספר את העבר- הנסיון שצברתי בחיים, החוויות שאספתי לאורך כל הדרך, החברים שהצטברו בכל שלב. סיפור של ההווה- הלמידה על ה״כאן ועכשיו״, לחיות את הרגע ולהנות בכל סיטואציה בלי לחשוב על מה יהיה אחכ (עדיין לומדת…) וסיפור של העתיד- המסע החדש שנמצא בפתח וההתרגשות לקראת המסע הזה. 


ועכשיו, הגיע הזמן להפרד מהתפאורה שהיתה חלק בלתי נפרד מהסרט שחייתי בו ב-3.5 שנים האחרונות. השקיעות העוצרות נשימה, הכבישים באי שאני מכירה כל בור וסדק בהם, ההרים הירוקים שמתנוססים במרכז האי שרואים בכל פעם שמביטים למעלה, עצי הקוקוס, הריח הזה שיש באויר שמריחים כבר כשנוחתים בשדה התעופה בסמוי, מעין ריח של לחות, שריפות ואוכל מעורבב ביחד. הגיע הזמן להפרד מהמסעדה האהובה ששימשה כמטבח הפרטי שלנו, הבריכה בריזורט בשכונה שהיינו פוקדים בימים החמים, הגברת הנחמדה שעשתה לנו את הכביסה והחזירה אותה בכל פעם מקופלת למופת עם ריח נעים, בעלת הבית המדהימה שגרנו אצלה כ-3 שנים, הוטרינר של האי שזכה לביקורים דחופים בכל פעם שפאפי היה הולך מכות, המוסכניק שפינק את האופנוע שלי פעם בכמה זמן. ובעיקר נפרדים מהחברים שהיו למשפחה שלנו באי.

תודה לך קופנגן על כל השיעורים שלימדת אותי. תודה על כל ההרפתקאות, המסיבות, החוויות שצברתי, החברויות הנדירות שיצרתי, האהבה שקיבלתי וכן, תודה גם על רגעי השיעמום שהיו בשנה וחצי האחרונות.

אני בטוחה שנתגעגע אבל….אולי עוד קיץ אנחנו נפגש…

שקיעות נדירות (מאי 2021)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close