לעשות כרטיס מועדון של חנות זה אחד הדברים האהובים עלי. כשחשבתי על זה לעומק, למה זה כזה מרגש אותי להכניס עוד כרטיס פלסטיק צבעוני לארנק ולשלוף אותו בגאווה בכל קניה באותה החנות, הבנתי שבדיוק זה העניין. תחושת השייכות. אני חלק מכם. נכון, אני עדיין לא מדברת את השפה ובכל פעם שמתחילים לדבר איתי בפלמית אני מבקשת בנימוס לעבור לאנגלית, אבל תראו, יש לי כרטיס פלסטיק כזה אז כנראה שאני מפה…
חודש אחד עבר מאז שנחתתי בבלגיה ובחודש הזה כבר צברתי 3 כרטיסים כאלה ב-3 חנויות שונות וזה מרגש אותי כמעט כמו העובדה שאני נכנסת לאוטו, עולה על ה- highway ותוך 10 דקות מגיעה להולנד השכנה, בפשטות כזאת, בלי דרכון ובלי ״ארזת לבד?״. התחלתי להכיר קצת את הדרכים והערים השונות בבלגיה, הספקתי גם להכיר חברות ישראליות חדשות מהאזור שהציפו אותי בטיפים על החיים פה ואפילו התחלתי להתרגל למזג האויר (13 מעלות בממוצע וזה עדיין נחשב רק הסתיו…), משימה לא פשוטה בפני עצמה לישראלית ועוד יותר לישראלית שלא חוותה חורף כבר 4 שנים. והנה כך, ההוויאנס התחלפו במגפונים, הבגד ים נמצא עמוק עמוק במגירה וקולקציית החורף השתלטה על הארון.
בין הקיץ התמידי של קופנגן וה״סתיו״ של בלגיה, הספקתי לבלות גם חודש וחצי בת״א. ביקור מולדת אחרי שנתיים שלא הייתי בארץ, עמוס במשפחה, חברים ובדיקות קורונה שהפכו לסוג של תחביב חדש שאימצתי בשהות בארץ. הנסיעה לדרייב אין בגני יהושוע היתה חלק מהלוז השבועי בביקור והציפייה הדרוכה לתשובות איפיינה את הלחץ התמידי של החיים בארץ שמודה שקצת שכחתי. אבל למרות הכל, היה כיף לחזור למשפחה ולאוכל של אמא, לשווארמה של יאשקה, לבית הקפה השכונתי, ליציאות עם חברים ובגדול לראות איך ת״א השתנתה כמעט לגמרי בתקופה הזאת שלא הייתי פה. אפילו הפרידה מפיטר לתקופה כזאת ארוכה הפכה לנסבלת והגעגוע אפילו חיזק את הקשר שלנו עוד יותר (קלישאתי אבל נכון).
אז חודש ראשון בבלגיה מוכתר כהצלחה. מתעלמת מזה שכולם צוחקים עלי שקר לי, לבושה במליון שכבות, מעיל חם, צעיף, כפפות וכובע ומוכנה לחודשים (הקפואים) הבאים.
Welcome to Belgium 🙂
KohPhangan- Love story 